רציתי להביא לפניכם היום את השאלה : עד כמה מוסיפה לטיפול הפסיכולוגי העובדה, שהמטפלת חושפת את עצמה? בשיטות המסורתיות של הטיפול הפסיכולוגי, אלו שנגזרו מבית-מדרשו של פרויד, המטפלת נדרשה להיות כמו "מסך חלק" עבור המטופלת, ולא לספר דבר על עצמה. העובדה שהמטפלת שמרה עצמה כעל "מסך חלק" היתה חשובה בעיני פרויד ורבים מממשיכיו, משום שהיא איפשרה כך למטפלת להיות ראי עבור המטופלת, מבלי שיחול ערבוב בין התכנים של הפסיכולוגית לתכנים של המטופלת.

אלא שמזה עשרות שנים ברור, גם בגישות הטיפול שנגזרות מבית-מדרשו של פרויד, (ונקראות שיטות פסיכואנליטיות, או פסיכודינמיות), שהמצב אינו כך: המטפלת אינה יכולה להימנע לחלוטין מלהביא אל הטיפול הפסיכולוגי את האישיות שלה, את העבר שלה, וגם את לחצי היומיום שלה. עדיף למטפלת שתהיה מודעת לתכנים אלו, מאשר שתתכחש להם ותראה את כל מה שקורה בטיפול הפסיכולוגי, רק כנובע מהמטופלת.

בשנים האחרונות, בהשפעת גישות פסיכואנליטיות וגישות אחרות, עולות שאלות אחרות, כמו: עד כמה מותר למטפלת בכלל לחשוף את עצמה? השאלות האלו הולכות ועולות יותר ויותר בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, אך למרבה ההפתעה – אין הרבה ספרות המוקדשת לנושא זה בלבד. כך למשל, בחיפושי באתר Amazon  מצאתי רק ספר אחד שנושאו הוא החשיפה העצמית של המטפלת, וגם הוא רק משנת 2009. גם לפני כן כתבו על נושא זה, אך במאמרים בודדים או בפרקים בתוך ספרים.

הספר הראשון הזה, העוסק בנושא החשיפה העצמית, נקרא: Psychotherapist Revealed, והוא נערך על-ידי Bloomgarden Andrea &Mennuti Rosemary B.

הפרק הראשון שאותו קראתי מספר זה הוא הפרק החמישי, שנקרא, בתרגום לעברית: "לשתף או לא לשתף – חשיפה עצמית בטיפול בהפרעת אישיות גבולית". הפרק הזה נכתב על-ידי מטפלות שמתמחות ב-DBT, שהיא שיטת טיפול שנוצרה בתחילת שנות ה-90, על-ידי מרשה ליינהן. ליינהן יצרה שיטת טיפול זו לאחר שהבחינה ששיטות טיפול רגילות אינן עוזרות מספיק לפציינטיות אובדניות הסובלות מהפרעת אישיות קשה, הנקראת הפרעת אישיות גבולית (זו הפרעת אישיות המתבטאת בכעס רב ביחסים בין-אישיים, ראיה של שחור-לבן, נטיה לפגיעה עצמית ועוד(. שיטת טיפול זו, ה-DBT, משלבת טיפול אישי עם לימוד של טכניקות מעשיות להתמודדות עם מתח וקשיים בין-אישיים בחיי היומיום. בין הטכניקות הנלמדות יש גם טכניקות של מדיטציה ותורת הזן, טכניקות של פתרון בעיות, השהיית תגובות אימפולסיביות, חשיבה רציונלית ועוד. בהמשך פותחה שיטת ה-DBT ויושמה בהצלחה לאוכלוסיות אחרות, כמו זוגות, ילדים, ועוד. אני אישית משתמשת לעיתים קרובות בעקרונות גישת ה- DBT בסוגים שונים של טיפולים (אישי למבוגרים, זוגי וילדים).

בפרק זה מתארות המטפלות מספר עקרונות בנוגע לחשיפה עצמית  בגישת ה-DBT, ואתאר עקרונות אלו לפניכם:

1. יש עידוד לחשיפה עצמית בטיפול, כל עוד יש לה מטרה טיפולית, וכל עוד המטפלת הסבירה למטופלת על השימוש בחשיפה-עצמית בגישה זו.
2. חשיפה עצמית עוזרת למטופלת לקבל תוקף, כלומר לחוש שדבריה, לפחות בחלקם מובנים ומוצדקים על-ידי המטפלת. דרך חשיפה עצמית אנו מעבירים למטופלת  את התחושה שמצב מסוים היה קשה גם למטפלת ולרוב האנשים, או שגם אנחנו היינו חווים חוויה רגשית דומה לזו שהמטופלת מתארת. כך אנחנו מלמדים את המטופלת לבטוח בפירושים שלה וברגשות שלה.
3. חשיפה עצמית עוזרת למטופלת לראות שאולי המטפלת מומחית יותר מקצועית בתחום הסדרת הרגשות (emotion regulation), אבל חוץ מזה היא אינה מומחית יותר מהמטופלת. זה מעודד תחושות של שיויון ונורמליות אצל המטופלת.
4. המטופלת לא פעם רוצה לשאול את המטפלת שאלות שאדם נורמלי שואל בשיחה את חברו, כמו למשל : " האם יש לך ילדים? כמה?". בטיפול פסיכולוגי שבו אין חשיפה-עצמית של המטופלת שאלות אלו נתפסות כפתולוגיות, וכך המטפלת אינה מעודדת שיחה נורמלית בין אנשים. כאשר מותר לנהל שיחה נורמלית בין אנשים, כאשר גם המטפלת חושפת את עצמה – הרי יש בכך למידה חשובה של המטופלת כיצד מנהלים שיחה בין-אישית עם אנשים רגילים.

בסיכום הפרק כותבות המחברות כך (בתרגום שלי):

"…מסקנתנו היא, שחשיפה עצמית היא לא רק טכניקה שעוזרת, אלא מרכיב חיוני ב-DBT. בלעדיה, DBT היה פחות משפיע ועוזר."

ואני הייתי מוסיפה את דעתי: ללא חשיפה-עצמית של המטפלת טיפול פסיכולוגי בכלל עלול להיות פחות משפיע.

זוהי הרשימה הראשונה שאני כותבת כאן בנוגע לחשיפה-עצמית, נושא שמעניין אותי כעת מאוד.

האם הנושא מעניין גם אותכם? האם יש לכם מה להוסיף, לבקר או לשאול בנוגע למה שכתבתי ובכלל בנוגע לחשיפה-עצמית?

אשמח אם תגיבו כפי שמאפשרת התקשורת הוירטואלית, ואוכל לשמוע את דעתכם בנושא.

החשיפה העצמית של המטפלת בטיפול הפסיכולוגי, ועד כמה חשיפה עצמית עוזרת לטיפול.

הפרק שעליו אני מבססת את דברי הוא הפרק הראשון מתוך הספר שערכו בלומגרדן ומינוטי, שנקרא "Psychotherapist Revealed". זהו הספר היחיד, שאני מצאתי באמזון, שעוסק כולו רק בחשיפה-עצמית של מטפלים, והוא יצא לאחרונה, ב-2009. את הפרק הזה כתבו בלומגרדן ומינוטי עצמן, והוא מסביר למעשה מדוע הן ערכו ספר בנושא זה. שמו של פרק הזה הוא "חשיפה עצמית – מעבר לטאבו".

אנסה למנות נקודות עיקריות בפרק זה:

1. מאחורי דלתות סגורות מטפלים מדברים על חשיפה עצמית, וגם אז – לא בקלות. לכן עדיף לפתוח את הנושא הזה, ולדבר עליו גלויות, משום שהוא קיים.
2. חשוב דווקא במאה ה-21, שבה יש דרך גוגל כל-כך הרבה מידע גלוי על מטפלים, לעזור להתמודד עם הנושא. באופן כללי הגישה שחשיפה עצמית היא לגמרי טובה, או רעה – היא בעייתית. יש צורך לראות את כל גווני הביניים בנושא זה.
3. הדבר החשוב ביותר בטיפול פסיכולוגי הוא הקשר הטוב שבין המטפל למטופל, וחשוב לעסוק בחשיפה העצמית, משום שיש לה פוטנציאל לתרום לקשר אותנטי וטוב.
4. לחשיפה עצמית יצא שם רע מכמה סיבות: ראשית משום שיש חשש שהיא רק שלב בדרך למעברים חמורים יותר על האתיקה, אבל מטפלים רבים, שהם אתיים ביותר, חושפים את עצמם. לעיתים דווקא השמירה המוגזמת על האתיקה מהווה פגיעה באנושיות של המטופל ובאתיקה.
5. מצד אחד פרויד המליץ על נייטרליות ואובייקטיביות, אבל גם הגבולות שלו היו הרבה יותר אלסטיים ממה שנראה. הרבה תיאורטיקנים פסיכואנליטיים היום כן תומכים בחשיפה עצמית מאוזנת ונכונה.
6. מה בעצם נחשב חשיפה עצמית של המטפלת? חשיפה עצמית מכוונת היא כל ביטוי מילולי מכוון של חשיפה עצמית. חשיפה עצמית כללית היא כל אינפורמציה שהמטופלת מקבלת על המטפלת, בין אם דרך האינטרנט, דרך צורת הלבוש של האינטרנט או דרך מפגש איתה בסופרמרקט השכונתי.
7. מתי יש יותר מדי חשיפה עצמית? כאשר  חשיפה עצמית היא רק התחלה של עבירות אתיות כמו ניצול מיני. גם כאשר מטפלת מפטפטת יותר מדי על עצמה ומבזבזת בזה את זמנה היקר ואת כספה של המטופלת – זוהי חשיפה עצמית מוגזמת, גם אם ההגזמה היא בדרגה לא קשה. במצב כזה פציינטים מודעים ואסרטיביים יעזבו, וחלק יעזבו עם ייאוש לגבי האפשרות של טיפול בכלל לעזור להם.
8. מתי יש פחות מדי חשיפה עצמית? כאשר מטפלת היא מרוחקת ויותר מדי שומרת על הכללים הפרוידיאניים. המטופלת תרגיש אז מדוכאת ומבודדת, ושאין לה סיכוי ליצור קשר משמעותי עם המטפלת, וגם מחוץ לטיפול.
9. מתי חשיפה עצמית היא מתאימה וטיפולית? באופן כללי, אפשר לתאר את כמות החשיפה העצמית בעקומת פעמון, כשרוב המטפלים נמצאים באמצע, ובקצוות – אלו שמגזימים ואלו שממעיטים. חשיפה עצמית היא טיפולית כאשר היא מתחשבת וזהירה. מטפלים אחראיים בודקים את עצמם – האם הם הגיעו לאמצע החיובי של החשיפה העצמית המתאימה והטיפולית (ואולי לכן אני לומדת את הנושא, ומספרת עליו לכם…)
10. בכל מקרה, אין נוסחה אחת לחשיפה עצמית שהיא מתאימה. לכל מטופלת נתונה, ביום נתון, ברגע נתון – יש צורך אחר לחשיפה עצמית של המטפלת. חשיפה עצמית טיפולית צריכה לעזור למטופלת לחוש נוח ולעזור ביצירת קשר טוב עם המטפלת.

בעיני, הסעיף האחרון הזה הוא באמת הסעיף החשוב ביותר, ומראה את הגמישות שנדרשת לה המטפלת בכל טיפול, בכל יום, בכל מצב. גמישות זו, לדעתי אני, צריכה לבוא לידי ביטוי בבדיקה פתוחה של המטפלת אצל המטופלת. אני לא פעם שואלת שאלות כמו: "האם חשת נוח עם מה שסיפרתי לך עכשיו על עצמי? מה זה עשה לך? מה היה טוב בזה ומה לא?"

היכולת לדבר על החשיפה העצמית ועל משמעותה עבור המטופלת יכולה להוסיף, להערכתי, למטופלת. היא תלמד כך לברר גם עם אחרים באופן פתוח אם מה שעשתה נכון עבורם, להביע ספקות וצורך להתחשב בזולת, וגם במידת הצורך – להודות בטעויות ולהשתדל להתחשב יותר בעתיד.