אין פלא שאני עסוקה עכשיו במשמעות הנפשית של מחלות… אני עצמי מתאוששת מבעיה גופנית, ואני קצת מותשת. אבל הבעיה הגופנית הזו היתה חשובה בשבילי. באמת.
בינינו: הייתי מעדיפה להיות בריאה ולא לסבול מאותה בעיה גופנית, שגרמה לי סבל, דאגה וחולשה. אבל הבעיה הזו קרתה, והיא חוזרת אצלי לעיתים קרובות כשאני בלחץ או כשאיני שומרת טוב על גופי, כך שאני מבינה שאני צריכה לחיות איתה.
ובינתיים אני מהרהרת לי הרהורים על משמעות המחלות. מפני שאני מבחינה לעיתים בקליניקה, שפציינטים שלי – פתאום חולים. פתאום, וזה לא קורה במקרה: הם חולים פתאום כאשר הם בבעיה ממש גדולה, בעיה רגשית, שאנחנו מדברים עליה באינטנסיביות בטיפול, והם מרגישים אותה כמעט כבלתי-פתירה. הם בלחץ, הם מרגישים חסרי-אונים, ואז, הם מתקשרים אלי: אני לא יכול לבוא, אני חולה ממש ממש. איזו שפעת קשה, שמשביתה אותם לכמה ימים למיטה, או בעיה בבטן רצינית. במקרים קיצוניים אפילו מגיעים לחדר מיון או מאושפזים לכמה ימים בבית-חולים.
ואז נוצרת אזעקה כזו, אצלי ואצלם. כאילו כולנו מבינים, שמשהו קרה. המחלה הזו אומרת משהו רציני.
כשחולים כולם בלחץ. כולם מטפלים במצב הגופני. כולם מנסים איכשהוא לעזור למי שחלה, או חלתה. לאזן את הסימפטומים הגופניים. גם החולה עצמו מבוהל מהמחלה שלו.
אבל אחר-כך כשהחולה מתאושש, או מתאוששת, הוא מתחיל לחשוב ולהבין.
הוא מבין, שהמחלה הזו באה כי הוא כבר היה בעומס רגשי גדול מדי. שמחלה הזו היתה התוצאה של התהליך הנפשי הקשה שעבר עליו. תהליך, שכנראה הנפש בעצמה כבר לא יכלה להכיל אותו לבד, כף שגם הגוף כבר נשבר. נפגעו מנגנונים רגישים של הבטן, או של מערכת החיסון, או של כלי הדם – כל אחד נפגע במערכות הרגישות שלו. וכמובן שיש היום הרבה מחקרים על כך, על איך לחץ משפיע על מערכות גופנו, ברמת התאים הבסיסית ביותר, ורק אפנה מי שרוצה למחקרים האחרונים של פרופ' שמגר בן-אליהו (שבמקרה למד איתי לתואר הראשון), שחוקר איך מצבי לחץ משפיעים על גופנו בצורה משמעותית כל-כך.
אבל מחלות במובן הזה גם עזרות. מחלות עוצרות תהליכים נפשיים קשים ואיומים, שכנראה הורגשו כמפחידים מדי או מאיימים או בלתי-פתירים. וכאן אצטט את מק-דוגל, פסיכואנליטיקאית מרגשת, שכתבה איך אנחנו מבטאים בגופנו, במין תיאטרון, סבל של נפשנו שאיננו מוכנים להכיר בו או איננו מסוגלים להכיל אותו נפשית. כי הוא קשה מדי להכלה.
אז הנפילה הגופנית, המחלה, הכריחה את האדם לעצור. להבין דברים שלא היה מבין אחרת לולא המחלה. זוהי סטירת לחי, אבל סטירת לחי מיטיבה, במובן מסוים…
ואחר-כך עוד צריך להתאושש. פיזית. וגם לעכל את כל המסקנות הנפשיות. ומי שמסוגל להבין ולעבור תהליך נפשי בעקבות המחלה – ממש מרויח מהתהליך שיעבור בעקבות המחלה. והרי רובנו, גם בלי שנהיה פסיכולוגים, מבינים שקיבלנו מסר חשוב על חיינו. ומשנים דברים בחיינו, כי אנחנו מבינים מה המחלה רצתה לומר לנו. ואנחנו מבינים טוב מאוד, שזה לא היה רק משבר גופני…
ואגב, שרה חמו כותבת על כך יפה בספרה "שביל הזהב לריפוי טבעי", עד כמה למחלות יש תפקיד של ניקוי, שאסור לנו לעצור, ועד כמה מחלות מבטאות בעיות נפשיות לא-פתירות בחיינו. ושצריך לתת זמן למחלות ולתהליך שהן מביאות איתו לקרות, כי מי שנותן זמן למחלות הקטנות – ימנע את המחלות הגדולות.
אז כתבתי כאן היום משהו קטן על מחלות, נושא שמעסיק אותי מאוד. אולי אמשיך לכתוב על כך בעתיד.
