רובנו אנשים עדינים, גם אם אנשים אחרים לא חווים אותנו כך. רובנו נפגעים יותר בקלות מכפי שהיינו רוצים להיפגע. לרובנו נגמר הכוח הגופני יותר מהר מכפי שהיינו רוצים שייגמר לנו. לרובנו נגמרת הסבלנות לאנשים לפני שהיינו רוצים שתיגמר לנו.
כל זה מראה לנו, שאנחנו אנשים עדינים.
אז מה עושים עם העדינות הזו? פונים לטיפול פסיכולוגי? זו אפשרות אחת. אילו עוד אפשרויות יש? למשל – להיזהר על עצמנו. לא להתיש את עצמנו יותר מדי, לא "למתוח את החבל" של עצמנו עד שהוא נקרע.
וגם אפשר לקבל את המצבים, שבהם העדינות שלנו גורמת לנו להישבר – גופנית או נפשית. אחרי שאנחנו נשברים, גופנית או נפשית – אנחנו יכולים קצת לנוח, ולקבל קצת חופש מכל מה שפגע בנו: אנשים, אוכל, עבודה, ילדים. כלומר: אם לא ידענו לתת לעצמנו מנוחה וחופש לפני כן, הרי הבעיות שייפלו עלינו – ייתנו לנו מרחק מאנשים, אוכל, עבודה וילדים – ויאפשרו לנו לנוח.
ואנסה להסביר את עצמי יותר טוב, אם לא הייתי ברורה מספיק:
כשאנחנו לא נזהרים למשל בנתינה שלנו לילדים שלנו, ונותנים להם יותר מדי, הרי בגלל שאנחנו אנשים עדינים – אנחנו נכעס ונישבר, ונרצה קצת מנוחה מהנתינה לילדים. וזה בסדר.
או בנוגע לגוף שלנו: אם עשינו יותר מדי פעילות גופנית, כי אומרים שזה בריא – הרי כמה ימים אחר-כך נהיה מותשים מדי, ולא נעשה הרבה – וזה מצוין.
וכך הלאה, גם לגבי תחומים אחרים בחיים שלנו.
