הפרעת הפניקה אינה הפרעה שקל לחוות אותה. הפרעת הפניקה מגיעה לעיתים קרובות באופן לא צפוי, ומשאירה את האדם המום, מופתע, ומזועזע, כשהוא שואל את עצמו: "מה זה הדבר הזה שעובר עלי? מהן התופעות הגופניות המפחידות האלו שנחתו עלי פתאום?"

ואולי כהקדמה – הסבר קצר מהי הפרעת הפניקה.
הפרעת הפניקה היא הפרעה נפשית, השייכת לקבוצת הפרעות החרדה, והיא מאופיינת בהתקפי פניקה, החוזרים לפחות אחת לחודש ומלווים בחשש מתמיד מפני התקפים נוספים, דאגה ממשמעות ההתקף או מתוצאותיו (בין היתר, לאבד שליטה, ללקות בהתקף-לב, להשתגע), ובשינוי משמעותי בהתנהגות, שניתן לייחסו להתקפים. התקף הפניקה יכול לבוא עם או בלי אגורפוביה , שהיא חרדה בנוגע לשהות במקומות או במצבים, שמהם הבריחה יכולה להיות קשה (או מביכה), או שבהם לא תהיה עזרה נגישה בזמן התקפת פניקה לא צפויה.

התקפי הפניקה עצמם הם בעצם מצב נקודתי של פחד אינטנסיבי או אי-נוחות, שבמהלכו מתפתחים בהדרגה חלק מן הסימפטומים הבאים: דפיקות-לב חזקות או קצב לב מואץ, הזעה, רעד, תחושה של קוצר-נשימה, תחושה של מחנק, כאב או אי-נוחות בחזה, בחילה או תחושת אי-נוחות בבטן, סחרחורת, אי-יציבות או תחושת עילפון, דה-ריאליזציה או תחושה של הינתקות מעצמך, פחד מאיבוד שליטה או פחד מלהשתגע, פחד למות, חוסר-תחושה או עקצוצים בגוף, וצמרמורת או גלי-חום.

מבחינה ביולוגית מה שקורה במצב של הפרעת פניקה הוא, שהגוף מגיב בתגובות של פחד, תוך הפעלה מהירה ומסיבית של מערכת העצבים הסימפתטית, כאילו היה איום אמיתי מול האדם, ואדרנלין וחומרים נוספים בגוף משדרים אותות של אזעקה, המתבטאים בסימנים הגופניים השונים.
הגורמים להפרעת הפניקה יכולים להיות גנטיים, גורמים בילדות (כמו הגנת-יתר מצד ההורים, ביקורתיות, חוסר-ביטחון רגשי או חוסר עידוד לאסרטיביות), מצבים רפואיים שיכולים לגרום להתקפי פניקה או לחרדה, אובדן או שינוי משמעותי בחיים שקרו לאחרונה, וגם סטימולנטים וסמים.

פעמים רבות המטופל הלוקה בהפרעת פניקה מגיע קודם כל לגורמים רפואיים (רופא משפחה, חדר מיון), ולעיתים לוקח זמן עד שהרופאים מזהים שמדובר בהפרעת פניקה ולא בבעיה גופנית, וזה משום שהבעיה "מתחפשת" לבעיה שהיא גופנית בלבד – בגלל הסימפטומים הגופניים המגוונים.
לעיתים גם לאחר שהגורמים הרפואיים מאבחנים, שמדובר בבעיה שמקורה נפשי, ולא גופני, האדם עצמו שסובל ממנה, לא תמיד מאמין שזוהי באמת הפרעת פניקה, כלומר בעיה נפשית, וחושב שהוא סובל מבעיה גופנית. למרות שרופאים יכולים לחזור ולומר לו שזוהי בעיה נפשית, הוא עדיין משוכנע שמדובר בבעיה גופנית, ולכן אינו פונה לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בהפרעה.

הטיפול הפסיכולוגי היעיל ביותר בהפרעת הפניקה הוכח במחקרים רבים כי הוא הטיפול הקוניטיבי-התנהגותי, ולעיתים קרובות כדאי לשלב בטיפול בהפרעת הפניקה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם טיפול פסיכודינמי. בנוסף, במקרים מסויימים, נוסף לטיפול הפסיכולוגי יש צורך בשילוב של התערבות תרופתית, וזאת במקרה שמדובר במצב של הפרעת פניקה החוזרת לעיתים קרובות (אחת ליום או יותר ), ופוגעת בתפקוד היומיומי של המטופל.

קשה מאוד להתגבר על הפרעת הפניקה ללא הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי משום שבטיפול מסוג זה לומדים לנשום נכון ולהיות מודעים למרכיבים השונים של התקף הפניקה . טיפול בהפרעה זו ללא יישום מיומן ושיטתי של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי משאיר את המטופל חסר את הכלים החיוניים להתגבר על בעייתו. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מבוסס על גישתו של ברלואו , וכן על הגישה ההוליסטית של ברן . טיפול כזה כולל בדרך כלל:

1. לימוד שיטתי ומסודר של שיטות הרפיה, ובעיקר של נשימה
2. הסבר לגבי הפרעת הפניקה ומשמעותה
3. הדרכה לגבי סגנון חיים מתאים.
4. רישום של התקפי החרדה
5. התקדמות הדרגתית בחשיפה למצבים שמעוררים התקפים, תוך שימוש בשיטות ההרפיה
6. לימוד התמודדות עם מחשבות קשות
7. לימוד התמודדות עם מצבי-רוח בכלל.

לעיתים קרובות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי הוא הכרחי בטיפול בהפרעת פניקה, אבל לא מספיק. המטופל הסובל מהפרעת הפניקה מגיע לרוב כשהוא מותש, מפוחד, מדוכא, ומבולבל. הוא זקוק מאוד להכלה של הטיפול הפסיכודינמי. הסתפקות בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בלבד לא תשאיר למטופל מקום לפרוק את העובר עליו, ולקבל אוזן קשבת, מבינה ואמפתית, ויכולת לבדוק את חייו עד כה, ואת רצונותיו לעתיד.

לכן חשוב שהמטופל הסובל מהפרעת הפניקה יוכל בטיפול הפסיכולוגי לספר על עצמו, על מצוקותיו, על עברו, על צרכיו ועל המטרות שאליהן היה רוצה להגיע ולהתפתח. שיחות כאלו עוזרות לפתח את המטופל לא רק ברמה הטכנית של ההתמודדות עם הפרעת הפניקה, אלא גם לחזק את עצמו באופן כללי.

בטיפול הפסיכולוגי בהפרעת הפניקה יש שני מרכיבים חשובים. הראשון הוא קיום אמפתיה והבנה בטיפול הפסיכולוגי לחווית התקף הפניקה, שיכולה לעיתים להישמע מוגזמת למי שלא חווה חוויה כזו. מרכיב שני חשוב בטיפול בהפרעת הפניקה הוא שהתקדמות תהיה התקדמות הדרגתית וסבלנית לפי הקצב של המטופל.
ואסיים בתיאור מקרה קצר (המקרה הוא מקרה בדוי, אבל הוא מבוסס על מצבים אמיתיים):

רינה, בת 30, רווקה, גרפיקאית, הגיעה לטיפול כשהיא חלשה ומפוחדת. היא סיפרה על התקפי פניקה שהחלו לפני חצי שנה. בגלל ההתקפים החלה רינה בשבועות האחרונים גם להיעדר מעבודתה מדי פעם או לעזוב את עבודתה באמצע יום העבודה, והיא כמעט ולא נפגשה גם עם חברים בחודשים האחרונים. רינה תיארה עצמה כביישנית וסגורה, וסיפרה על מצב לחץ שהחל מעט לפני התחלת ההתקפים, בדמות מנהל חדש בעבודתה, שהיה ביקורתי ונוקשה, ממנו סבלה ממנו מאוד.
רינה סיפרה שבהתקפי הפניקה היתה חשה קוצר נשימה, רעידות, ובסופם עייפות קשה. מספר פעמים הגיעה בגלל התקפי החרדה לחדר מיון, ושוחררה עם אבחנה של חרדה, שאותה התקשתה לקבל בהתחלה.
בפגישות שילבנו גישה קוגניטיבית-התנהגותית עם גישה פסיכו דינמית: לימדתי אותה טכניקות של הרפיה ומדיטציה, הדרכתי אותה כיצד להתאמן בית, וביקשתי גם שתרשום גם את התקפי הפניקה שעוברים עליה.

יצרנו סולם התקדמות של כל אותם מקומות ומצבים מהם נמנעה רינה בחודשים האחרונים, ובמקביל לכך דיברנו על חייה של רינה, על מצבה החברתי, על רצונה להינשא שנכזב, ועל הלחצים הקשים שנכנסה מהבוס החדש. במקביל להתחלת הטיפול הפסיכולוגי רינה היא החלה בטיפול תרופתי בתרופה מקבוצת ה-SSRI , בשילוב מעקב אצל הפסיכיאטרית, שאליה הופנתה.

הטיפול נמשך שנה, והסתיים ביוזמתה של רינה שחשה טוב יותר – גם מבחינת הפרעת הפניקה וגם מבחינת מצבה החברתי, המקצועי והביטחון העצמי שלה, שלה.
לסיכום, חשוב לציין כאן שאפשר לצאת מהפרעת הפניקה, וזאת בתנאי שמאבחנים אותה נכון, ושפונים למטפל קוגניטיבי-התנהגותי בעל ידע וניסיון בטיפול בהפרעת הפניקה, ובמקרה הצורך גם לפסיכיאטר – לקבלת טיפול תרופתי. שילוב של איבחון מתאים, וטיפול המשלב ידע מקצועי המשולב עם אמפתיה וסבלנות לבעיה המיוחדת הזו – יכולים להביא להחלמה.