אני מביאה כאן לפניכם את ההסבר של ברלואו וקרייסק, מגדולי המטפלים הקוגניטיביים-התנהגותיים בהפרעת הפניקה, לגבי המקורות הגופניים והנפשיים של חרדה ופניקה. הסבר מצוין, לדעתי. חשוב שפציינטים הסובלים מהפרעה זו יקבלו את ההסבר, ויקראו אותו.

הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של חרדה ופניקה/ תרגום מתוך: ( Barlow and Craske (2000

תרגמה: רחל בר-יוסף-דדון, פסיכולוגית קלינית

חרדה ופניקה הם מצבים רגשיים טבעיים שנחווים על-ידי כולם. הם חלק מהחוויה של להיות אנושי. חרדה היא התגובה שיש לכל האנשים כאשר הם חושבים שמשהו רע או מאיים יכול לקרות. הדברים המאיימים האלו כוללים איום גופני, כמו האפשרות להיות חולה, תאונה, או מוות, וגם איום חברתי, כמו האפשרות של מבוכה, דחיה או גיחוך, או איום נפשי, כמו האפשרות של להשתגע, לאבד שליטה או לאבד את היכולות הנפשיות.

מבחינה מדעית, חרדה מידית או לטווח קצר (כלומר, התקף פניקה) נקראת "תגובת ההתפקה-בריחה". היא נקראת כך בגלל שהיא נועדה עבור היצור שצריך להילחם או לברוח מסכנה. כך, המטרה הראשונה של פניקה היא להגן על אנשים מסכנה. כאשר האבות הקדומים שלנו חיו במערות, זה היה חיוני כאשר הם עמדו מול סכנה – שתהיה להם תגובה אוטומטית, שתגרום להם לפעול בפעולה מידית (להתקיף או לרוץ). אפילו בעולם הפעיל שלנו היום תגובת הבריחה-התקפה היא מנגנון חיוני. תארו לעצמכם שאדם שעובר את הכביש כשמכונית לפתע מאיצה כלפיו ומצפצפת. אם לאדם לא היתה שום חרדה – הוא היה נהרג. מה שקורה למעשה הוא שתגובת הבריחה-התקפה של האדם משתלטת והוא או היא בורחים. המסקנה מהסיפור הזה היא פשוטה – המטרה של פניקה היא להגן על אנשים, לא לפגוע בהם. זהו מנגנון הישרדות אנושי. להיות בפניקה אומר להיות מתאים להישרדות.

אשר הגוף מבחין בסכנה – המוח שולח מסר לחלק של האזור במערכת העצבים הנקרא מערכת העצבים האוטונומית. למערכת העצבים האוטונומית יש שני תת-חלקים או ענפים, הקרויים מערכת העצבים הסימפטטית ומערכת העצבים הפאראסימפטטית. שני הענפים האלו של מערכת העצבים מעורבים ישירות בשליטה של רמות האנרגיה של הגוף ובהכנה לפעולה. בעצם, מערכת העצבים הסימפטטית היא המערכת של התקפה-בריחה, שמשחררת אנרגיה ומכינה את הגוף לפעולה (להתקיף או לברוח). מערכת העצבים הפאראסימפטטית היא מערכת השיקום, שמחזירה את הגוף למצב הרגיל. הפעלה של מערכת העצבים הסימפטטית היא הגורמת לרוב הסימפטומים של התקף הפניקה.

נקודה חשובה היא שמערכת העצבים הסימפטטית נוטה להיות מערכת של הכל-או-לא-כלום. כאשר היא מופעלת כל החלקים שלהם מגיבים. המאפיין הזה אולי מסביר מדוע ברוב התקפי הפניקה מעורבים הרבה סימפטומים גופניים, ולא רק אחד או שניים. בנוסף, מערכת העצבים הסימפטטית מגיבה מיד, ברגע שסכנה קרובה (למשל, חשבו על הלחץ שאתם חווים כאשר אתם חושבים על מכונית בכביש המהיר שעומדת לפגוע בהם). המאפיין הזה הוא הסיבה הסימפטומים הגופניים של התקפי הפניקה יכולים להתפרץ במהירות, תוך שניות.

מערכת העצבים הסימפטטית משחררת שני כימיקלים – אדרנלין ונוראדרנלין, מתוך בלוטות האדרנל שמחוברות לכליות. הכימיקלים האלו, משמשים כשליחים על ידי מערכת העצבים הסימפטטית להמשיך את הפעילות כך שברגע שהפעילות החלה, והיא ממשיכה ועולה במשך זמן מסוים. עם זאת, חשוב לדעת שהפעילות של מערכת העצבים המסימפטטית נעצרת בשתי דרכים. ראשית, כימיקלים אחרים בגוף בסופו של דבר הורסים את השליחים הכימיים אדרנלין ונוראדרנלין. דרך שניה לעצירה היא, שמערכת העצבים הפאראסיפטטית (שבדרך כלל יש לה השפעות שנוגדות את אלו של מערכת העצבים הסימפטטית) נעשית פעילה ומחזירה את הרגשות הרגועים. בסופו של דבר, לגוף "יהיה מספיק" מהתגובה של התקפה-בריחה והוא יפעיל את המערכת הפאראסימפטטית כדי להחזיר את ההרגשה הרגועה. מערכת העצבים הפאראסימפטטית היא מגן מוכן שמונע ממערכת העצבים הסימפטטית מ"להגזים".

נקודה חשובה אחרת היא, שלשליחים הכימיים, אדנלין ונוראדנלין, לוקח זמן להיהרס לחלוטין. כך, אפילו אחרי שמערכת העצבים הסימפטטית הפסיקה מלהגיב, האדם נוטה להרגיש לא בנוח למשך זמן מסוים כי החומרים הכימיים עדיין "מסתובבים" לו במערכת. ההתרגשות הנמשכת הזו היא טבעית ולא מזיקה. בעצם, יש לה מטרה, להשפעה המתמשכת הזו – בטבע סכנה לעיתים קרובות חוזרת. כך, להישאר במצב דרוך עוזר לאדם במהירות להפעיל מחדש את תגובה ההתקפה-בריחה אם הסכנה חוזרת.

פעילות במערכת העצבים הסימפטטית מגבירה את קצב הלב ואת העוצמה של פעימות הלב. ההשפעות האלו הן חיוניות כדי להכין את הגוף לתגובה (של התקפה או בריחה) מפני שהן מאיצות את זרם הדם וכך משפרות את אספקת החמצן לרקמות ואת הוצאת חומרי הפסולת מהרקמות. חמצן דרוש על ידי רקמות השרירים כמקור לאנרגיה כדי להתקיף או לברוח. כך, לב שדופק חזק או מהר בדרך כלל נחווה בזמנים של חרדה גבוהה או פניקה.

זרימת הדם גם משתנה. באופן בסיסי, הדם נלקח מהמקומות מהם הוא אינו נחוץ (על ידי צמצום, או התכווצות של כלי הדם), והוא מופנה הלאה למקומות בהם הוא נחוץ יותר (על ידי הרחבה של כלי הדם). למשל, הדם נלקח מהעור, ומאצבעות הידיים והרגליים. ההשפעה הזו היא שימושית. תארו לעצמכם, שוב, את אבותינו האנושיים. קצוות הגוף היו החלקים של הגוף שיכלו להיות מותקפים או נפגעים על ידי חיה. אם יש לך פחות זרימת דם בחלקים האלו אתה מפחית את האפשרות של דימום עד מוות. כתוצאה מההשפעה הזו העור נראה חיוור ומרגיש, קר, במיוחד בידיים וברגליים. במקום זה הדם עובר לשרירים הגדולים, כמו הירכיים, הזרוע והלב, שזקוקים לחמצן כדי להילחם או לברוח. זה קורה מפני שהשרירים הגדולים הם החשובים ביותר כדי לרוץ או לברוח.

תגובת ההתקפה-בריחה משפיעה גם על קצב הנשימה. הנשימה נעשית מהירה יותר ועמוקה יותר מפני שהגוף דורש יותר חמצן כדי להיות מסוגל להילחם או לברוח. חמצן הוא מקור האנרגיה לרקמות השרירים. לפעמים הנשימה יכולה להיות לא מאוזנת ולגרום לסימפטומים לא מזיקים אבל לא נעימים, כמו קושי לנשום, תחושות של מחנק וכאבים או לחץ בחזה. גם הדם המסופק לראש יכול להיות בירידה. למרות שכמות הירידה באספקת הדם לראש היא קטנה ואינה מסוכנת, הירידה גורמת לסימפטומים לא נעימים (שאינם מזיקים), כמו סחרחורות, ראיה מטושטשת, בלבול, תחושת חוסר מציאות (או הרגשה כאילו אתה במצב חלום) וגלי חום. שוב, השינויים הגופניים המגנים גורמים לסימפטומים גופניים שיכולים להיות לא נוחים אבל אינם מסוכנים או אינם סימן לכך שמשהו הוא באופן משמעותי לא תקין.

תגובת ההתקפה-בריחה מעלה גם הזעה. הזיעה מקררת את הגוף כדי למנוע ממנו להתחמם יותר מדי וכך מאפשרות לאדם להמשיך להילחם או לברוח מהסכנה מבלי להתמוטט מחום. הזעה מוגזמת גם גורמת לעור להיות חלקלק כך שיותר קשה לתוקף לתפוס את האדם. כך, הזעה היא סימפטום נפוץ של חרדה ופניקה.

האישונים (המרכז השחור בעיניים) מתרחבים כדי לאפשר לאור להיכנס. ההשפעה הזו עוזרת לאדם לסקור את הסביבה כדי לבדוק אם יש סכנה ולפתח ראייה רגישה יותר. פניקה וחרדה הם תגובות של התפיסה לאיום. לכן, אם משהו מאיים או מסוכן צפוי , הגוף מגדיל את שדה הראייה של האדם כך שהאיום של סכנה יכול להיות נראה. במקביל, השינוי באישונים יכול לגרום לסימפטומים אחרים, כמו ראייה מטושטשת, "נקודות" לפני העיניים, או רגישות לאורות בהירים.

עוד השפעה גופנית היא ירידה בכמות הרוק, הגורמת לפה יבש. בעצם, כל מערכת העיכול מאיטה כדי שאנרגיה שיכולה להיות נדרשת לעיכול מזון תופנה מחדש לשרירים שנחוצים כדי להילחם או לברוח. ההשפעה הזו גורמת לעיתים לבחילה ולתחושות של כבדות בבטן. השפעה זו גורמת גם לשלשול לעיתים, כך שחומר שעלול "להכביד" על הגוף בזמן שהאדם מתכוון להתקיף או לברוח -ירוקן.

בנוסף לכך הרבה קבוצות שרירים מתכווצים בהכנה למלחמה או בריחה. ההשפעה הזו מביאה לתחושות של מתח ולפעמים לכאבים אמיתיים או לרעידות. השפעה מעניינת נוספת היא השחרור של מרגיעי-כאב טבעיים מהמוח כדי שהגוף פחות יסבול מכאב כאשר האדם מפחד. ברור, שהמטרה של ההשפעה הזו היא לאפשר לאדם להמשיך להילחם או לברוח מסכנה גם אם הוא פצוע. בהקשר להשפעה הזו יש גם שחרור של חומרי קרישה ולימפוציטים (תאי דם לבנים) לתוך הדם, שעוזרים לסגור פצעים ולרפא רקמות פגועות. בנוסף,  הטחול מתכווץ כך שתאי דם אדומים משתחררים כדי לשאת יותר חמצן, והכבד מפריד סוכר שנאגר – כך שלשרירים יהיה יותר סוגר נגיש כמקור לאנרגיה.

לבסוף, בגלל שתגובת ההתקפה-בריחה גורמת להפעלה שלילית של כל הגוף ובגלל שההפעלה הזו דורשת כמות גדולה של אנרגיה, האדם בדרך כלל מרגיש עייף, "סחוט", ו"גמור" אחרי כן.

תגובת ההתקפה-בריחה היא מאוד מובנת אם אדם מותקף, לכוד במעלית, ממתין לניתוח גדול, או חווה או מתח גדול אחר. מדוע תגובת ההתקפה-בריחה קורית כאשר אין ממה לפחד, כאשר אין שום סכנה ברורה? התקפת פניקה היא תגובה גופנית טבעית לפחד. התגובה היא אינה נורמלית כאשר היא קורית בזמן שאינו נכון, כלומר כאשר אין סיבה אמיתית לפחד.

כמו שהוזכר קודם, אנשים שסובלים מהתקפי פניקה הם מפוחדים מהסימפטומים הגופניים של פחד. במילים אחרות, התקפי פניקה מייצגים פחד מפחד. התקף פחד קורה אחרי רצף טיפוסי: קודם חווים תחושות גופניות לא צפויות (הן לא צפויות מפני שהן אינן מוסברות על ידי סכנה אמיתית ומוחשית). אחר כך התחושות הגופניות האלו בעצמן הופכות להיות מפחידות. החלק השני של הרצף הוא קל להבנה. כמו שהוסבר קודם, המיידיות, תגובת ההתקפה-בריחה גורמת למוח לחפש אחר סכנה. לפעמים איום אמיתי אינו נמצא, כמו שקורה בדרך כלל בהתקפי פניקה שנראים שקורים ללא סיבה או סתם פתאום. רוב האנשים, בכל אופן, לא יכולים לקבל שאין שום הסבר. כאשר הסבר אינו נמצא, החיפוש מופנה פנימה. במילים אחרות, "אם אין שום בעיה שתסביר את רגשות בפניקה והחרדה, אז בטח יש משהו לקוי אצלי". אז, המוח ממציא הסבר כמו "אני בוודאי עומד למות, לאבד שליטה, או להשתגע". כמובן שזה רחוק מאוד מהאמת, מפני שהמטרה של תגובת-התקפה-בריחה היא להגן על האדם, לא לפגוע בו. לרוע המזל, המחשבות המפחידות האלו על הסימפטומים הגופניים של פניקה רק תורמים לכדור שלג שלילי של יותר תחושות גופניות, מחשבות מפחידות והתנהגויות של חרדה. המעגל הזה נקרא פחד מפחד.

למה שלאדם יהיו סימפטמים גופניים של חירום, תגובה של התקפה-בריחה אם הוא אינו מפוחד? יש לכך הרבה סיבות. סיבה אחת היא מתח. מתח מלחצי עבודה, ריצה לפגישות, יחסים, או גורמי חיים אחרים שמובילים לעלייה בייצור אדרנלין וחומרים כימיים אחרים. התגובה הזו היא הדרך של הגוף להישאר עירני ומוכן להתמודד עם המתח. בכל אופן, ההשפעות האלו של המתח יכולות לגרום לסימפטומים גופניים שדומים לסימפטומים של פניקה.

סיבה שניה היא החרדה מהפניקה. ציפייה חרדה מכל דבר תורמת לרמות גבוהות יורת של מתח גופני, וכך ליותר סימפטומים של מתח. גם החרדה גורמת לאדם להתמקד על מה שהוא חרד ממנו. למשל, הציפיה להתרסקות מטוס מובילה להתמקדות עצומה על הרעשים והרעידות של המטוס. במקרה של פניקה, תשומת הלב נעשית ממוקדת על תחושות גופניות. האדם סוקר את הגוף ומחפש אחרי תחושות גופניות לא רגילות ומאבחן תופעות גופניות שעלול היה שלא להבחין בהם לולא הסקירה שלו. כך, חרדה מלעבור התקפי פניקה גורמת ליותר סימפטומים של פניקה וליותר תשומת לב לתופעות האלו. כתוצאה מכך, חרדה בנוגע לפניקה גורמת ליותר מאותם דברים שהאדם עם הפרעת פניקה פוחד מהם, ולכן, ליותר התקפי פניקה.

הסיבה השלישית היא תחושות גופניות נורמליות שקורות לכולם, כל הזמן. אלו שייכים להתנייה אינטרוספטיבית (כלומר, ללמידה לפחד מתחושות גופניות). התניה קורית כתוצאה מעיקרון שנקרא הכללת גירוי. לפי עיקרון זה גירוי שהוא דומה לגירוי הראשוני יכול גם לגרום תגובה פחד נלמדת. דוגמא לכך היא הפחד של אדם ממקומות סגורים שמתפתח אחרי שננעל בעליית גג קטנה כילד. דרך הכללת גירוי, הפחד מכליל למצבים דומים, כמו מעליות, תעלות, ומכוניות קטנות. בדומה לכך, פחדים מתופעות גופניות של חירום, תגובת  התקפה-בריחה (כמו למשל לב שפועם מהר) יכולים להכליל לכל התחושות הגופניות (למשל, לב שכואב). למשל, אנשים עם הפרעת פניקה בדרך כלל פוחדים מקפאין, התעמלות, רעב, ומזג אויר חם או לב, כעס וכל התרגשות עייפות וכולי. כל הפעילויות והתנאים האלו גורמים לתופעות גופניות שדומות לאלו שנחוו במהלך פניקה.

לסיכום, פניקה מבוססת על תגובת חירום של התקפה-בריחה, שמטרתה העיקרית היא להפעיל את האדם ולהגן עליו מנזק. לכולם יש את התגובה הזו כאשר הם עומדים מול סכנה, בין אם היא דימיונית או אמיתית. עם התגובה הזו מגיעות מספר תחושות גופניות, מחשבות, והתנהגויות. כאשר תופעות גופניות קורות בהיעדר של הסבר ברור, אנשים לפעמים מפרשים בטעות את תופעות החירום הנורמליות כסימן לבעיה נפשית או גופנית רצינית. במקרה זה, התופעות הגופניות עצמן יכולות להיות מאיימות ולגרום שוב לתגובת חירום.

הרבה אנשים מאמינים שהתופעות הגופניות של חרדה או פניקה אומרות שהם עומדים להשתגע. הם בעיקר מתייחסים להפרעות הנפשיות החמורות הידועות, כמו סכיזופרניה. תיאור קצר של סכיזופרניה מגלה כמה בלתי סבירה היא האמונה הזו. סכיזופרניה היא בעיה נפשית חמורה, שמאופיינת בתופעות חמורות כמו מחשובת ודיבור מפורקים, לפעמים דיבור מוארך שאין בו היגיון כלל, דלוזיות או אמונות מוזרות והלוצינציות. אדם שסובל מסכיזופרניה מאמין שהוא מקבל הודעות מהחלל החיצון למשל. אנשים השומעים שיחות כאשר אין אף אחד סביבם – היא דוגמא להלוצינציה. סכיזופרניה בדרך כלל מתחילה מאוד בהדרגה, לא בפתאומיות כמו התקף פניקה. בגלל שסכיזופרניה עוברת במשפחות ויש לה בסיס גנטי חזק, הרי רק אחוז מסוים של האוכלוסייה יכול להיות סכיזופרני, אצל אנשים אחרים – שום כמות של מתח לא תגרום להפרעה. נקודה שלישית חשובה היא שאנשים שנעשים סכיזופרנים בדרך כלל מראים סימפטומים מסוימים ברוב חייהם (כמו מחשובת לא רגילות או הזנחה של ההיגיינה האישית). אם התופעות האלו לא אובחנו, אז רוב הסיכויים שהאדם אינו סכיזופרני, במיוחד אם הוא מעל לגיל 25, מפני שהסכיזופרניה בדרך כלל מופיעה בגיל ההתבגרות המאוחר עד לתחילת שנות העשרים. לבסוף, אם האדם עבר כמה ראיונות עם פסיכולוגים או רופאים, הרופא היה לבטח מאבחן סכיזופרניה אם זה הוא המצב.

יש אנשים המאמינים שהם יאבדו שליטה כאשר הם בפניקה. הם בדרך כלל מתכוונים שהם ייעשו לגמרי משותקים ולא מסוגלים לזוז או שהם לא יידעו מה הם עושים וירוצו מסביב בפראות, יפגעו באנשים, יצעקו מילים גסות, או יביכו את עצמם. אחרים לא יודעים למה לצפות אבל רק חווים תחושה מציפה שמשהו רע עומד לקרות.

כפי שהוסבר קודם – אתם יודעים את המקור של התחושה. במהלך התקפי הפניקה כל הגוף נכון לפעולה והאדם חווה תחושה מציפה לברוח (שקרויה תגובת ההתקפה-בריחה). תגובת ההתקפה-בריחה, בכל אופן, לא גורמת לאדם לפגוע באנשים שאינם מאיימים ולא גורמת לשיתוק. להיפך, כל התגובה מיועדת לגרום לאדם להתרחק מסכנה. אף פעם לא היה מקרה מתועד של מישהו שנעשה "פראי" במהלך פניקה. למרות שהתקפי פניקה יכולים לגרום לאדם להרגיש קצת מבולבל ולא מציאותי, הוא או היא עדיין מסוגלים לחשוב ולתפקד. בעצם, אותו סוג של דברים קורה כאשר האדם נמצא במצבי חירום אמיתיים. למשל, אימהות ואבות ביצעו דברים מדהימים (כמו להרים משאות כבדים מאוד) והתגברו על פחדים עצומים כאשר היו צריכים להציל את ילדיהם.

אנשים רבים מאמינים שהעצבים שלהם יותשו ושהם יתמוטטו. כמו שנטען קודם, פניקה מבוססת על פעילות במערכת העצבים הסימפטטית, שאחר כך עוברת תגובת-נגד על ידי מערכת העצבים הפאראסימפטטית. מערכת העצבים הפאראסימפטטית היא, בעצם, מגן כדי להגן מהאפשרות שמערכת העצבים הסימפטטית תצא מכלל פעולה. עצבים אינם כמו חוטים חשמליים, וחרדה לא יכולה להזיק או לפגוע בעצבים.

אנשים רבים רואים בטעות בתופעות של הפניקה כסימנים להתקף לב, אולי בגלל שאין להם ידע על התקפי לב. בדיקה של התופעות של מחלה לב מגלה את ההבדל מהסימנים של התקפי פניקה. התופעות העיקריות של מחלת לב הם קושי לנשום, כאב בחזה ופרפורים והתעלפות. הסימפטומים במחלת לב הם בדרך כלל קשורים למאמץ כלומר, ככל שאדם מתעמל בעוצה גדולה יותר, כך הסימנים יהיו חזקים יותר, ככל שאדם מתעמל פחות כך יהיו הסימנים חמורים פחות. הסימפטומים של מחלת לב בדרך כלל עוברים מהר עם מנוחה. המאפיין הזה הוא מאוד שונה מהסימפטומים של התקפי פניקה, שלעיתים קורים במנוחה ונראים כאילו שיש להם "דרך משלהם". בהחלט, סימפטומים של פניקה יכולים לקרות וגם להחריף במהלך התעמלות, אבל בניגוד לסימפטומים של התקף לב, סימפטומים של פניקה קורים באופן גם במנוחה. והחשוב ביותר, מחלת לב כמעט תמיד גורמת לשינויים חשמליים גדולים בלב, שמאובחנים על ידי אלקטרוקרדיוגרם (EKG). בהתקפי פניקה השינוי היחיד שה-EKG  מאבחן הוא עלייה בקצב הלב. כשלעצמו, קצב לב מוגבר אינו מסוכן, אלא אם כן הוא מגיע לקצב גבוה מאוד (של יותר מ-180 פעימות לדקה). כך, אם אדם עבר בדיקת EKG  והרופא נתן לו או לה תשובה ש"הכל בסדר" הוא או היא יכולים בביטחון להניח שמחלת לב אינה הגורם לסימפטומים שלהם.