מה זה אומר להיות מנחה קבוצה? אני כותבת כפסיכולוגית קלינית, שהנחתה קבוצות בחיים שלה. זוהי חוויה מיוחדת להנחות קבוצה, או אפילו להנחות משפחה בתוך טיפול
משפחתי, בקליניקה. במובן מסויים, כפסיכולוגית, אני מאפשרת למטופלים הרבה יותר ממה שהיינו מאפשרים לאנשים, שחיים שסביבנו. אני שיפוטית פחות. אני נותנת יותר לעניינים להתגלגל כפי שהם מתגלגלים. אני יותר נותנת לאנשים להבין לבד, או בעזרת הערות עדינות, שהם מקבלים מהאחרים בקבוצה, שהם אולי טעו במשהו.
האם הורה צריך ויכול להיות לפעמים מנחה קבוצתי כזה במשפחתו? לא קל לנהל משפחה… במיוחד בימינו, כשכל מושג הסמכות כמעט אבד לגמרי. או אולי אפשר לומר אפילו: אבד לגמרי . כהורה אין לך כמעט סמכות. לא בעיני הילדים, בעיקר אם הם מתבגרים, וכמובן שלא תמיד בעיני עצמך אתה, כהורה.
אז האם הורים צריכים להיות לעיתים מאפשרים כאלו? כמובן, תוך הצבת גבולות הכרחית ומנומסת, כאשר זו הכרחית. גם בתוך טיפול קבוצתי איננו מרשים הכל. איננו מרשים אלימות. אנחנו משוחחים בשיא הרצינות כאשר יש אלימות מילולית.
זהו נושא מעניין. שווה, לדעתי, לחשוב עליו, ואולי גם להמשיך ולכתוב עליו. מי שרוצה, אגב, לקרוא יותר על קבוצות ועל הנחיית קבוצות – שיקרא את יאלום כמובן. ארווין יאלום. הספר הבסיסי והחשוב שלו יצא כבר בעברית, וראיתי אותו על מדפי הספרים בחנויות. מי שרוצה לקרוא על טיפול משפחתי שיתחיל כמובן לקרוא את סלבדור מינושין. שימשיך לקרוא את מה שיש היום על טיפול משפחתי. אני אישית אוהבת לקרוא את ג'ונסון. היא מעולה, למרות שכתבה מעט על הטיפול המשפחתי. יש לי גם רפרנס לספר מקיף על טיפול משפחתי בימינו. אם תעלה בקשה לרפרנס אליו, אשמח לתת.
