כלי שישי: האושר שלך – מיוחד לך, פרק מתוך הספר "93 כלים לאושר"
לכל אדם יש את האושר האישי והמיוחד שלו. במילים אחרות: כל אחד צריך לחפש את הגורמים הייחודיים לו לאושר. לחברתי גרמה הפלגה הפרתקנית ביאכטה לקפריסין לאושר שכמותו לא חוותה שנים – אבל אין זה אומר, שגם אם אני אסע ביאכטה לקפריסין אהיה מאושרת. האושר, שנגרם לי מקריאת מדורי בישול, אין משמעו, שגם חברתי תתרגש ותיהנה מקריאת מדורי בישול.
לפי הנחה זו – הרי חלק ממלאכת חיינו הבלתי-נפסקת היא לזהות שוב ושוב מהו האושר עבורנו. תפקידנו הוא להבין את עצמנו בכל תקופה ותקופה של חיינו, ובכל תחום ותחום של חיינו, ולעיתים גם בכל יום ויום של חיינו – מה יגרום לנו אושר.
בעצם, גם תחום מחקר האושר הגיע למסקנה, שלכל אחד יש את האושר הייחודי לו, לאחר כמעט כ-20 שנה של מחקרים. במאמרו הראשון והחשוב של דיינר מ-1984, המאמר שריתק אותי כל-כך בעת שכתבתי את עבודת התיזה שלי, עובר דיינר על פני אוסף גדול של מחקרים, ומנסה לבדוק: מה גורם לאדם להיות מאושר? האם ישנם תנאי חיים מסוימים שעוזרים להיות מאושרים יותר? אני עצמי קראתי את המאמר בסקרנות גדולה: "הנה, עכשיו אדע את הכללים לאושר", חשבתי לעצמי, כשאני מרותקת, יושבת באמצע הספרייה הענקית של האוניברסיטה בהר-הצופים.
ובמאמר שקראתי דיינר אכן בדק עד כמה משתנים כמו עבודה, גיל, מין, יחסים זוגיים ומשתני אישיות – משפיעים על "התחושה הטובה הסובייקטיבית" (subjective well being). אז הבנתי ממאמרו, שישנם שני משתנים חשובים שמשפיעים על האושר: יחסים זוגיים טובים ומאפייני אישיות, כמו מוחצנות ונטייה לראיה חיובית. אבל, כמעט 20 שנה אחר-כך, אחרי שגם אני וגם דיינר עשינו דרך ארוכה בלימוד האושר, כל אחד מאיתנו בשיטותיו הוא, פרסם דיינר (1) סיכום של 19 שנות מחקר בנושא האושר.
במאמר הגדול והאחרון הזה מ-2003 הגיע דיינר למסקנה מעניינת: המשתנים המשפיעים ביותר על אושרו של האדם – הם המשתנים החשובים לו עצמו ביותר. כלומר, אם לאדם הערך החשוב ביותר בחייו הוא בריאות – הרי פגיעה בבריאות של אדם זה תפגע באושרו מאוד. ואם לאישה מסוימת יש לזוגיות ערך מרכזי בחייה – הרי עבורה הצלחה בזוגיות היא מרכזית לאושרה. ערכיו של האדם כל-כך קובעים מה ישפיע על אושרו, עד כדי כך שזה מתבטא גם בהבדלים מדהימים בין תרבויות שלמות: כך למשל בתרבויות מסורתיות יותר, כמו במזרח-אירופה או במזרח הרחוק – אושרו של אדם מושפע מאוד מיכולתו להתאים עצמו לחברה ולצרכי הזולת, מפני שאלו הם הערכים התרבותיים בחברות אלו. באירופה ובארצות-הברית, לעומת זאת, אושרו של אדם מושפע מאוד מיכולתו לפתח את עצמו כאינדיבידואל – מפני שהיחיד בחברות המערביות אימץ לעצמו את הערך של פיתוח העצמי כאינדיבידואל שנפוץ בחברות אלו.
במובן זה, הערכים, שלפיהם אנו קובעים את אושרנו, הם ערכים המשולבים מצרכינו האישיים המיוחדים לנו, בשילוב עם ההשפעות התרבותיות של החברה שבה אנו חיים.
המסקנה, שאליה הגיעה דיינר, שהמשתנים המשפיעים ביותר על אושרו של אדם הם מיוחדים לו, ונקבעים על-פי סולם הערכים שלו – היא מעניינת במיוחד מפני שדיינר, כחוקר וכפסיכולוג חברתי, שמנסה למצוא גורמים שמשותפים לאושרו של האדם באשר הוא, מגיע בסופו של דבר למסקנות של פסיכואנליטיקאים מתחום שונה לגמרי בפסיכולוגיה: הפסיכואנליזה.
בתחום הפסיכולוגיה הקלינית, עוד לפני התעוררות תחום "מדע האושר" כותב וויניקוט, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי חשוב ביותר, על הצורך החיוני של היחיד לפתח ולהכיר את "האני האמיתי" שלו, באופן יצירתי, בתוך מרחב שמאפשר זאת (2). המאמר הזה, העוסק בעצמי האמיתי ובעצמי המזויף, הפך למאמר נקרא וחשוב ביותר עבור דורות של מטפלים.
גם הילדה ברוק3 ) ), פסיכולוגית שטיפלה בפציינטיות, הסובלות מהפרעות אכילה, כתבה על הצורך של האישה לדעת מהם צרכיה האמיתיים. היא תיארה מצב שבו ילדה צעירה לומדת מגיל קטן שלא לזהות את צרכיה ורצונותיה. קושי זה, לפי ברוק, הוא קושי בסיסי וראשוני באישיותה של הילדה, והוא שמביא אחר-כך להתפתחות של הפרעות אכילה. שוב, אנחנו מוצאים כאן דמיון בין התיאור של ברוק, פסיכולוגית מתחום הפסיכולוגיה הקלינית, לבין מחקריו האקדמיים של דיינר. שניהם מדברים על הצורך החיוני של האדם להכיר את צרכיו הפנימיים, ולפעול לפיהם.
ובכלל, ההסכמה הזו בין שני תחומים שונים כל-כך בפסיכולוגיה, התחום הפסיכואנליטי ותחום המחקר החברתי, מזכירה לנו, שדורות רבים לפנינו ניסחו את אותן אמיתות, רק במילים אחרות: הפילוסופים יצטטו את אריסטו, שיותר מאלפיים שנה לפני הולדת הפסיכולוגיה המודרנית, כתב על הכניסה למקדשו את האמרה: "דע את עצמך".
אם כך, יש הסכמה בין מדעים שונים ובין תקופות שונות, שחשוב שאדם יכיר את עצמו היטב: שיידע מי הוא, למה הוא זקוק, מהם ערכיו, ומהם צרכיו.
אבל, ישנן כמה בעיות, המפריעות לנו לחפש את אושרנו המיוחד לנו, בעזרת הכרת עצמנו.
הבעיה הראשונה היא, שלא תמיד אנו יודעים שעלינו לחפש את האושר המיוחד שלנו, ולא את האושר של האחרים. מדע הסטטיסטיקה יש לו גם חלק בבעיה זו: מדע הסטטיסטיקה חוקר ומפרסם נתונים, על מה נכון לרוב האנשים. אנחנו קוראים ומתלהבים מהפרסומים החדשים, ומנסים להתאים את חיינו למה שנמצא בתוצאות המחקרים על האושר, אבל לא תמיד תוצאות המחקרים נכונות עבורנו, אישית. במבון הזה תוצאות המחקרים מפריעות לנו לחפש בתוך עצמנו את התשובות המתאימות. במקום להתאמץ ולחפש מה נחוץ לנו, באופן אישי וייחודי, אנחנו מנסים "לקצר את הדרך", ולהבין, לפי המחקרים על אושר המתפרסמים חדשות לבקרים בתקשורת הפופולרית – מה גורם לאושר.
בעיה שנייה, שמקשה עלינו את חיפוש האושר מיוחד לנו, היא החיפוש עצמו: כיצד אדע מה מתאים לי? יכול לשאול אותי קורא, "אני לא יודע מה טוב לי. האם עלי לפנות למגדת עתידות כדי שתדע מה טוב לי?"
ואכן, זוהי שאלה טובה. קל לכתוב על כותרת המקדש "דע את עצמך", אבל איך נכיר את עצמנו?
כפסיכולוגית קלינית יש לי דווקא תשובות לשאלה הזו. קודם כל כי פרויד, אבי הפסיכואנליזה, כבר כתב לפני יותר מ-100 שנה, על הדרכים להפוך את הלא-מודע למודע. למשל, באמצעות "דיבור בשיחה" עם אדם אחר. כי הרי הפיכת הלא-מודע למודע אינה קשורה רק לתסביכים ולבעיות שלנו. לפעמים באמת צריך טיפול פסיכולוגי על מנת לזהות מהם גורמי האושר שלנו. על מה אנחנו חולמים, מה אנחנו רוצים, מהם צרכינו.
בספר שבידיכם ארחיב על דרכים הכיר את עצמנו, אבל אתחיל כאן בתיאור שאלה, שבעיני היא דרך חשובה להכיר את עצמנו. שאלה זו היא למעשה בעיני "נייר לקמוס" חשוב גם בתחילת טיפול פסיכולוגי, במובן שהיא עוזרת לאבחן את האדם בצורה קצרה ומדויקת.
השאלה החשובה הזו היא: "לו הייתי נותנת לך יום דמיוני, שאותו תוכלי לחיות כפי שאת רוצה, איך היית חיה אותו? הכל אפשרי. תארי לי סדר יום דמיוני כזה."
לרוב מטופלים, שאני מציגה בפניהם את השאלה הזו, קצת נרתעים ונבוכים מולה. הם לא יודעים מיד מה לענות, ומגיבים: "הכל אפשרי??" ואז הם שוב נעצרים, ושואלים: "אבל בדמיון, את מתכוונת, כן?" ואז לרוב המטופלת (או המטופל) מתאמצת על מנת לברר לעצמה, ועל מנת להשביע את רצוני, לענות תשובה. ועצם יצירת התשובה היא חשובה. יצירת התשובה קודם כל מספרת למטופלת, וגם לי – מה היא באמת רוצה. מה היא באמת צריכה. אחר-כך, כמובן, צריך טיפול שלם בשביל לברר מה מעכב את המטופלת מלהגיע לחיים דומים לאלו שתיארה בחיים הדמיוניים האלו, ואיך ליישם את מה שתיארה בצורה הטובה ביותר עבורה ועבור היקרים לה.
אבל גם אם יש לנו ידע מסוים על מה שיכול לגרום לנו אושר, קיימת עוד בעיה, והיא הביקורת, שאותה אנחנו עלולים להפנות כלפי הידע החדש שלנו על גורמים אפשריים לאושרנו. במילים אחרות, אנחנו צריכים לתת לגיטימיות ותוקף לידע החדש שיש לנו על צרכינו ועל גורמים אפשריים לאושרנו. אנשים רבים אינם מסוגלים לתת לגיטימיות ותוקף לידע זה. אצל מטופלות מסוימות (רובן נשים, אבל יש גם גברים) הקושי לתת לגיטימיות לצרכיהן המיוחדים ולגורמים מיוחדים לאושרן הוא גדול – מפני שכבר בילדותן ביקרו אותן מאוד כשהן ביטאו צרכים ורגשות שלהן. ליינהן (4), המרבה לטפל בנשים כאלו, קוראת לתהליך זה – תהליך של invalidation, כלומר אי-תיקוף. ההורים, שלא תיקפו את הרגשות והצרכים המיוחדים של הילדה, גרמו לה גם כמבוגרת לא לכבד את צרכיה ורצונותיה המיוחדים, ולסבול מדיכאונות ומהפרעות רגשיות גדולות.
אז איך מתגברים על תהליך זה, שבו אנחנו לא מאפשרים לגורמי האושר שלנו, להיראות בעינינו מוצדקים וראויים?
קודם כל, כמובן, מודעים לכך שתהליך כזה קורה. ברגע שאנחנו מזהים שאנחנו "קוטלים", בלשון העם, את צרכינו וחלומותינו, גם את אלו הקטנים, הניתנים למימוש בקלות יחסית – אנחנו נשים לב כש"נקטול" את רעיונותינו שוב. וניתן לעצמנו, ב"קטילה" הבאה שלנו של חלום, לחשוב היטב: "האם הקטילה הזו מוצדקת? האם בצדק שמתי בצד כמיותרת את השאיפה המוזרה, שעולה בי לאחרונה, להחליף את הוילונות בסלון שלי? האם זו באמת שאיפה חומרנית, מיותרת, שרק תגרום לדאגות, טרטורים, הוצאת כספים ואכזבה מהתוצאה הסופית? ואולי זה דווקא כן חשוב לי לשנות את וילונות הקרם האנמיים לוילונות בגווני סגול ותכלת, מסיבה שהיא עלומה בעיני כרגע, אבל היא כנראה שוכנת בעמקי נפשי, ולכן גם תגרום לי להיות מרוצה, כשיהיה שם וילון מיוחד סגול-תכלת שכזה?"
אני יודעת, שאולי אתם צוחקים על הדוגמא הזו, אבל בכוונה הבאתי אותה, כדוגמה לרצון, שנראה בהתחלה כגחמה מיותרת, שאין לה קשר לאושר של אישה או של גבר כלשהו. אבל "גחמות" ורצונות, שנראים מיותרים ומוזרים לאחד – יכולים להיות משמעותיים לשני, ולהיפך.
מה למשל, בנוגע לגבר, שבגיל 45 מחליט, אחרי שהביא עם אשתו שלושה ילדים, שהוא מאוד רוצה ילד נוסף? ומה עם אישה, שרוצה מאוד, בגיל 68, כשהיא חולת-סכרת, לנסוע ולטייל בעולם? או נער, שרוצה מאוד לקרוא מה שמעניין אותו. הוא לא מצליח בלימודים, חברתית הוא לא משהו, אבל הוא נהנה מאוד להשיג ספרים שמעניינים אותו, ולשבת ללא סוף, רק הוא והספר, צמודים, ולקרוא.
בדוגמאות האלו תיארתי אנשים, הרוצים דברים, שנשמעים לא מתאימים במיוחד למצבם או לגילם. אבל הם רוצים בהם מאוד. והרי לכולנו יש דברים כאלו, שאנחנו רוצים מאוד, בין אם אלו דברים גדולים או קטנים. דברים קלים להשגה או דברים קשים להשגה.
ולעיתים קרובות דברים אלו שאנחנו רוצים, שיכולים לגרום לנו לאושר, הם לכאורה מנוגדים לערכינו הברורים והמוכרים לנו. האישה, שרוצה וילונות, יכולה להיות אישה אינטלקטואלית מאוד, שלא מבינה מדוע מטרידים אותה הווילונות בסלון – מה חשיבות יש לחומר? הגבר, שרוצה כל-כך בילד נוסף, יכול להיות אדם מצליח ועסוק מאוד בתחומו, שלכאורה יכול בהחלט להסתפק בשלושה ילדים. מדוע שירצה לקלקל את חייו הנוחים עם תינוק, שמכניס מהומה ולחץ לביתו?
אבל השאיפות הלא-ברורות האלו, שיכולות להביא לאושרנו, יש להן כנראה משמעות וחשיבות עבורנו. אחרת הן לא היו מציצות במחשבותינו ובדמיוננו. ואולי דווקא הסתירה בין שאיפות אלו לבין הערכים המוכרים לנו – מראה שהן חשובות. כי לעשות את המוכר והידוע – זה כמו שאומרים באנגלית – "עוד מאותו דבר". אנחנו זקוקים כנראה, בשאיפותינו הכמוסות והלא-מתוקפות לאושר, לדברים, שאנחנו לא מרשים לעצמנו לאהוב ולעשות. אולי דווקא שם, בדברים שמהם אנחנו נמנעים/מפחדים/ מזלזלים – שם טמון משהו, שבאמת חשוב לנו. ואם לא ננסה, ואפילו ננסה מעט – לא נדע. אם לא נערער מעט את המוסכמות הפנימיות שלנו על מה טוב ואפשרי, ומה רע ובלתי-אפשרי עבורנו, לא נגלה פיסות מהאושר האפשרי שלנו.
ואין זה כמובן אומר, שאנחנו חייבים לממש כל רצון ורצון, שנראה לנו, שיכול להביא לאושרנו. יש רצונות, שעיון מעמיק וארוך בהם באמת יביא למסקנה, שמימושם אינו אפשרי, או שאפשר לממשם – אבל לא בהיקף שעליו אנחנו חולמים בדימיוננו, אלא בהיקף קטן יותר.
אבל גם המימוש הקטן יותר – יכול כבר להגדיל את אושרנו.
ואולי גם זהו לקח חשוב בדרך לאושרנו – שגם הגשמה חלקית או דומה של צרכינו – יכולה להגדיל את אושרנו. אין צורך למלא את רצונותינו לחלוטין על מנת שנהיה מאושרים יותר. ולפעמים גם אי-אפשר למלא את רצונותינו לחלוטין. אבל אפשר להתקרב, להיות ליד, ופעמים רבות זה כבר מספיק, וזה כבר הרבה.
כמה הצעות טובות להכרות עם האושר המיוחד לכם:
1. רשמו ביומנכם יום דמיוני אידיאלי עבורכם, על כל פרטיו: היכן אתם מתעוררים בבוקר ועם מי, ומה אתם עושים במהלך כל היום. שמרו רישום זה – הוא חשוב. הוא יכול לשמש לכם נייר לקמוס ומצפן כאחד, מפני שהוא מזהה את צרכיכם, ויכול לשמש לבניית מטרות חשובות עבורכם. רשמו אחת לכמה חודשים יום אידיאלי כזה עבורכם, משום שייתכן, שצרכיכם ישתנו, ובהתאם לכך – מטרותיכם.
2. רשמו צרכים שלכם, שסותרים אמונות שלכם או של הקרובים שלכם. רשמו את הצורך, ואחריו את האמונה המקובלת שהוא סותר. כעת רשמו ליד כל צורך עד כמה הוא חשוב עבורכם, בסולם שבין 1 ל-10.
