מה באתם לכאן אלי היום? איך במשפחה ובבית-הספר? אתה רוצה להתלונן על משהו בפני?
אלו שאלות, שאני שואלת ילדים שמגיעים אלי בפעם הראשונה לטיפול הפסיכולוגי. אני אוהבת לדבר ישירות, ולא ללכת עם הילדים סחור-סחור, אני אוהבת לדבר עם הילדים ישירות על הבעיות שלהם ועל מה שמציק להם. לכן אני משתדלת לא סתם להתנחמד אל הילדים, ולשאול אותם באיזו כיתה הם, ומה הם אוהבים לעשות, ושיציירו לי ציורים ויספרו לי עליהם, כפי שלימדו אותי לעשות כשלמדתי בהתמחות לעבוד עם ילדים – אלא ממש שיבינו: למה הוציאו אותם מהבית או מהמשחק בחוץ כדי לבוא אל הנודניקית הזו, שקוראים לה רחל? כי חייבים לציין, היום הורים לוקחים ילדים לכל מיני עזרות ואנשים וטיפולים. וילדים לרוב לא באים בשמחה לפגישות הראשונות האלו. ההורים לרוב מדווחים אחר-כך, או בתחילת הפגישה, שהילד הגיע באי-רצון לפגישה הראשונה הזו… שהיה צריך למשוך אותו לבוא. שהיה לפעמים אפילו צריך ללחוץ עליו או לריב איתו קצת, כדי שיגיע.
אז כדי שדברים יהיו ברורים, ועל השולחן, אני אישית אוהבת לשאול את הילדים המקסימים, שמגיעים אלי:
למה באת? מה מציק לך?
לפעמים אני מסבירה להם, שאני אישה, שאליה באים ילדים אם הם רוצים להתלונן על דברים שמפריעים להם. בבית-ספר, או בבית, או עם החברים. מעין נציבת תלונות הילדים כזו… זה לרוב מוצא חן בעיני הילדים. ובצדק… גם אני הייתי רוצה לבוא לאיזו מישהי גדולה ממני, עם משרד שקט וחתולים בכניסה, ושאוכל להתלונן בפניה על כל מי שלא מתנהג אלי יפה או לא מבין אותי מספיק, או מציק לי… למה לא…?
ם היום שאלתי ילד מקסים מאוד, ומטופח, שהגיע אלי עם אימא שלו, על מה הוא רוצה להתלונן בפני… ותאמינו לי, שהיה לו ממש על מה להתלונן… כמובן שלא אספר לכם כאן על מה הוא התלונן. אני די קנאית לפרטיות של המטופלים שלי, גם הצעירים שבהם. בהמשך גם שאלתי את אימא שלו, מה מטריד אותה לגביו, אבל רק אחרי שהוא סיפר וסיפר וסיפר לי על כל מיני דברים, שמפריעים לו. ואל תתבלבלו, מדובר בילד צעיר יחסית, ילד שלא הייתם מאמינים שיספר על עצמו ועל חייו כל כך הרבה. אבל הוא סיפר… וזה נפלא. כי כשנותנים לילדים לדבר, וכשמקשיבים להם ממש ומתעניינים בהם – הם מספרים ומספרים. וזה נהדר. כי אז את מבינה מה מתרחש בעולם הפנימי של הילד.
במצב כזה אני אפילו יכולה לדחות את האיבחון הקצר, שאני אוהבת להעביר לילדים, מבחן הציורים. כי הילד גם כך כל כך הרבה מספר, ואת היחסים בינו לבין אמא שלו אני כבר רואה בחדר הטיפולים דרך איך שהם מדברים ומתקשרים זה עם זו, שלפעמים האיבחון הפסיכודיאגנוסטי (כלומר, של מבחנים פסיכולוגיים) – נעשה כבר מיותר. את פשוט מרגישה את הילד, וגם הוריו מרגישים אותו בשיחות כאלו אמיתיות, וזה כבר כל מה שצריך.
כך בעצם יוצא, שלא פעם הפגישות הראשונות האלו הן כבר טיפול בפני עצמו. עצם זה שהילד היה מסוגל לספר מה שלא אמר אף פעם, שאני הקשבתי לו בהבנה, שהוריו שמעו אותו והבינו סוף סוף מה עובר עליו – זה כבר שישים אחוז מהפיתרון, להרגשתי.
ואחר כך כמובן ממשיכים בטיפול. ממשיכים להקשיב לילד ולהוריו, משחקים עם הילד, מציעים לו פתרונות לקשיים, שאיתם הוא נתקל. פוגשים אותו ואת הוריו שוב, ושומעים איך עבדו הפתרונות שמצאנו יחד בטיפול.
אבל זה כבר נוגע להמשך הטיפול בילד. ועכשיו רק רציתי לספר על הפגישה הראשונה עם הילד והוריו, שלעיתים קרובות הופכת להיות פגישה מרגשת, חשובה ומשמעותית בפני עצמה.
