"אני בולדוג?? אני??" על אסרטיביות ותוקפנות נשית בטיפול פסיכולוגי
יסמין היתה כל מה שיכולתם לחשוב עליו חוץ מאישה תוקפנית. היא היתה יפה, עדינה, שיערה השחור היה אסוף בסיכות חומות סביב פניה הלבנות. גבותיה השחורות היו מקומרות בקשת טבעית בפניה הבהירות, שפתיה אדומות ויפות.
יסמין הגיעה אלי לטיפול פסיכולוגי בגיל חמישים ושתיים סביב שאלות מטרידות בחייה. היתה לה זוגיות טובה וילדים שטיפחה, אבל היא הרגישה, שהיא אינה ממצה את עצמה מספיק. עם זאת היא לא חשבה, שיש לה מה לעשות עם עצמה מעבר למה שהיא כבר עושה. לכאורה – יסמין היתה מרוצה מחייה.
בפגישות הראשונות של הטיפול הפסיכולוגי עלה נושא מעניין: יסמין התחילה לדבר על התוקפנות של עצמה. למרות שחשבה, שתדבר בעיקר על הגשמה עצמית, ותיארה לעצמה, שאעזור לה בתחום זה – להפתעתה היא החלה לדבר על כמה פידבקים, שהחלה לקבל מהסביבה, שהיא תוקפנית מדי.
חשוב לומר: להיות תוקפנית היה בניגוד לעקרונות של יסמין. קודם כל היא אהבה מאוד את תורת הבודהיזם, ואת עקרונות אי-האלימות של הבודהיזם. יסמין גם השתדלה תמיד להיות מנומסת. היא זכרה את נעוריה הסוערים, בהם התנהגה בחוסר-גבולות וסבלה בשל כך – ולכן השתדלה להיות עדינה, כשמה. גם המקצוע שלה, מבקרת אומנות ותערוכות – הוביל אותה בכיוון הזה. בהקשר זה חשוב לציין, שיסמין טיפחה אוסף מיוחד של פסלי חרסינה קטנים ולבנים, שעליהם עיטורים צבעוניים, בסגנון אידונזי והודי.
השיחה הראשונה שלנו בטיפול הפסיכולוגי על התוקפנות שלה היתה לאחר שהתפרצה על שכן שלה, אדם בלתי-נעים, שלא הרשה לבן של יסמין לחנות את אופניו בלובי של הבניין המהודר, שבו גרו. השכן שוחח אחר-כך עם כמה דיירים באותו בניין, וסיפר על יסמין, שהיא התפרצה כמו בולדוג, ושהיא קשוחה ומפחידה.
יסמין הגיעה לטיפול הפסיכולוגי באותו שבוע מזועזעת: דבריו ממש גרמו לה לכאב.
"אני?? אני בולדוג??" אמרה בתדהמה ובכעס, "איך הוא אמר את זה עלי?? עלי?? אני בולדוג, יופי!…"
הסתכלתי עליה ועל הסוודר הלבן והיפה שלבשה. שערה הסתלסל בשתי פיאות דקות, נוסח שנות ה-60. אחרי שהתבוננה בי כמה דקות, ואני התבוננתי בה, היא הרכינה את ראשה, ואז הרימה אותו והמשיכה לדבר: "ובעלי," המשיכה, "נראה שבעלי עדי מסכים איתו! את מבינה, בעלי סיפר לי, שכך הוא דיבר עלי עם הדיירים, ואני כל-כך נפגעתי, אבל נראה לי, שבעלי, אולי, בזה שסיפר לי, הביע גם את דעתו עלי," אמרה כשהיא כמעט צועקת את המילה "עלי", "שהוא נהנה לספר לי את זה, כי הוא גם חשב, כלומר חושב," והמילה "חושב" נשמעה כצעקה כמעט, "הוא חושב, שאני, שאני גם רעה, בולדוג, שככה עדי חושב עלי, את מבינה? שלכן הוא ציטט ככה את השכן המשוגע, הדפוק, הפרימיטיבי, השוביניסט, המגעיל, שמנצל את אשתו כל השנים ודופק לה את החיים ומשפיל אותה, ו… ו…" ואז השתתקה, והסתכלה עלי בחיוך, כמבינה לאיזה לופ תוקפני נכנסה, והתחילה מעט לצחוק על עצמה.
"השכן הזה," אמרה יותר בשקט, "מה אכפת לי," אמרה כשהיא מדגישה את המילים, "מה אכ-פת לי מהשכן הזה, בכלל? מי הוא בשבילי?? למה, למה אני מתרגשת ממה שהוא אומר עלי, שהוא אומר שאני תוקפנית, שצעקתי עליו, שהוא, מה, לא, לא יכול להיות שהבן-אדם הזה מפחד ממני….? ממני…?? " אמרה בחיוך מתפלא, "ממני לפחד?? צחוק, באמת!" ואז הנידה את ראשה בתדהמה, כמסמנת, שאין זה אפשרי וסביר, שיפחדו ממנה. ודקה אחר-כך הסתכלה עלי וחייכה.
"את מחייכת", אמרתי.
"כן, זה גם, קצת מצחיק, את יודעת…" אמרה.
"מה מצחיק?" שאלתי.
"אני יודעת, אני יודעת שאני, תוקפנית לפעמים. אני יודעת את זה. אבל הוא, מגיע לו. לעדי לא. לילדים שלי – לפעמים. ככה זה. אני תוקפנית לפעמים. אני צריכה להבין את זה. זה המצב. זהו."
הסתכלתי עליה. היא הסתכלה עלי בחזרה וחייכה חיוך שקט, כאומרת: "אנחנו נעבוד על זה יחד. יהיה בסדר."
אני הסתכלתי עליה בחיוך בחזרה. הדרמה שהתחוללה מול עיני היתה גם משעשעת וגם מרגיזה. מצד אחד יסמין התעלמה בתחילת המונולוג שלה מהתוקפנות של עצמה, ונדהמה מהרושם שיצרה אצל השכן, ומצד שני – ראיתי מול עיני מופע כואב אבל גם חזק של תדהמה וכעס, המלווה בסופו בקבלה עצמית ובהומור.
אלו רגעים מרגשים ומעוררי-כבוד כאחד בטיפול הפסיכולוגי. כפסיכולוגית אני חשה צורך לזוז מעט אחורה ולפנות את המקום לכל הדרמה החשובה שקורית, כאשר מטופל או מטופלת שלי כך נדהמים וכואבים אבל – מגלים את עצמם.
הטיפול הפסיכולוגי המשיך ויסמין המשיכה לתהות על התוקפנות של עצמה. בתחילה היא דיברה על התוקפנות של עצמה בפחד: האם תפגע באנשים, שיקרים לה, האם תהפוך להיות תוקפנית כמו אביה, שממנו נפגעה בכל ילדותה?
בהמשך הטיפול הפסיכולוגי יסמין הגיעה להשלמה עם עצמה: היא הבינה, שיש בה מרכיבים תוקפניים, מרכיבים תוקפניים שהיא יכולה לחיות איתם, מבלי לפגוע באנשים היקרים לה. יסמין בשום אופן לא רצתה לפגוע בילדיה, בבעלה ובאנשים שאיתם עבדה. היה לה פחות חשוב אם תפגע בשכן המרגיז, למרות שהבינה, שחוסר-ההתחשבות שלה בו תגרום לכך, שגם הוא לא יתחשב בה.
יסמין למדה להבחין בין תוקפנות, שהיא פוגעת ולא-מתחשבת, לבין תוקפנות, שהיא חיובית, שהיא התחילה לכנות אותה בטיפול הפסיכולוגי, בעזרתי – "תקיפות".
"להיות תקיפה זה בסדר," אמרה לי באחת הפגישות. לאחר שאמרה זאת הסתכלה עלי לקבל ממני אישור לדבריה. אני חייכתי והנהנתי בראשי, לאות של אישור וחיזוק.
"אני חושבת שאני טובה לילדים שלי ולעדי, בעלי, וגם ללקוחות שלי – כשאני, תקיפה. תקיפה, לא תוקפנית. הם אוהבים את זה, הם יודעים להעריך את זה. נכון, יותר נעים להם כשאני מגינה על האינטרסים שלהם ותקיפה מול אחרים – בשבילם. הם פחות נהנים כשאני תקיפה כלפיהם, כשאני דורשת מהם דברים. אבל מה לעשות – אני חייבת לפעמים לדרוש מהם דברים. זה גם לא רע בשבילם, מישהו חייב לדרוש מהם. מי ידרוש מהם, עדי? הוא כל-כך נעים, ומקבל – רוב הזמן. הוא תקיף רק כשממש משגעים אותו." לא יכולתי אלא להסכים עם יסמין. גם אני חשבתי, שהתקיפות שלה יכולה לעזור לאנשים, החשובים לה.
בהמשך יסמין דיברה על תוכניותיה. יסמין הבינה שבגילה כבר לא תלמד רפואה ולא תביא עוד ילדים לעולם. אבל היא החליטה להכניס חידושים אחרים לחייה בגיל המעבר שבו היא נמצאת.
היא החלה לדבר על שאיפותיה לצייר, וחודשיים אחרי שהחלה לדר על שאיפות אלה היא החלה לצייר ציורי אקוורלים מרגשים. יסמין, שהיה לה חוש עסקי מפותח, גם פתחה במהלך הטיפול הפסיכולוגי עסק לשיווק יצירות אמנות ישראליות מיוחדות. היא נהנתה מהמגע האישי עם האמנים ומתהליך הבחירה של יצירות האמנות היפות לאתר, שיצרה לעסק שלה. אין ספק שהיכולת, שפיתחה בטיפול הפסיכולוגי, להיות תקיפה יותר – בהחלט עזרה לה בהקמת העסק ובמשא ומתן שלה עם האמנים ועם הלקוחות. יחסיה עם בעלה וילדיה השתפרו באופן משמעותי, וגם היחס שלה לעצמה השתפר: היא כבר פחות כעסה על עצמה כשעמדה על שלה, וידעה לרכך את התקיפות שלה – כך שלא חשה אשמה מיותרת.
יסמין סיימה את הטיפול לאחר שנה ושלושה חודשים כשהיא מחוזקת יותר: "אני בת חמישים ושלוש עכשיו," אמרה, "והחיים שלפני נראים טובים. אני שמחה שבאתי אלייך. עזרת לי. אני עזרתי לעצמי. תודה!"
חייכתי אל יסמין. הודיתי לה על שנתנה לי את ההזדמנות לטפל באישה כל-כך חכמה ומיוחדת, שהחליטה לחקור את עצמה ולשפר את חייה. אישה שבמהלך הטיפול הפסיכולוגי הפכה להיות מודעת יותר, והצליחה לשלב יחד גם עדינות וגם תקיפות.
