על רגעים מרגשים בטיפול הזוגי, ששזורים בו תקווה וייאוש

ישנם רגעים מרגשים בטיפול הזוגי, רגעים, שבהם השאיפה של כל המשתתפים בטיפול הזוגי מתחילה להתממש: בני-הזוג מתחילים להתקרב זה לזה. לעיתים זה מתבטא בקשר גופני שקורה ביניהם על הספה שלי (יד מונחת על יד, כתף נוגעת בכתף), מבלי שבני-הזוג אפילו שמים לב לכך. לפעמים ההבנה בין בני-הזוג גדלה, אחרי שתקשרו בערוצים מנוגדים לגמרי. לפעמים הם מסכימים על תוכנית משותפת לפתרון בעיה גדולה, שעוררה מריבות קשות, שנראו בלתי-פתירות.

והרגעים האלו הם רגעים מרגשים, מפני שקדמו להם בדרך כלל פגישות, שבהן לא היה ברור מה יקרה בסופו של הטיפול הזוגי – האם הזוג יתחזק בעקבות הטיפול הזוגי, וייצא זוג מאושר, המסתכל זה על זו ולהיפך בעיניים קורנות? או אולי הזוג ייצא מאוכזב, כועס, ומרוחק?

נכון, נתוני התוצאות בטיפול הזוגי לפי השיטה שאני עובדת, ה-EFCT, הם נתונים מצוינים – רוב הזוגות יוצאים מהטיפול הזוגי כשהזוגיות שלהם במצב טוב הרבה יותר – האושר יחזור לחייהם ולזוגיות שלהם. אבל הנתון הזה לא ברור לאף אחד מהמשתתפים בתחילת הטיפול: בתחילת הטיפול עולים הכעסים, התסכולים, והייאוש מהניסיונות החוזרים והכושלים לתקן כאבים בזוגיות. ותמיד עולה השאלה: האם הטיפול הזה יעזור לנו? האם יש לנו תקנה, או שאולי אנחנו צריכים להיפרד?

אני בדרך כלל משתדלת לעודד זוגות, כשאני מרגישה שיש להם פוטנציאל להגיע למצב טוב יותר. ולרוב הזוגות יש אכן פוטנציאל להגיע למצב טוב יותר. אבל עדיין – הספקות קיימים. הכאב והייאוש קיים. הרצון לקום ולברוח מהזוגיות המרגיזה והכושלת והמתסכלת קיים.

ולכן רגעים כאלו של הצלחה הם כל-כך חשובים. ותפקידי, כפסיכולוגית בטיפול הזוגי – להאיר אותם. להראות אותם לבני-הזוג. כי בני-הזוג לא תמיד יודעים לראות אותם.

אני צריכה להראות להם אותם כדי שהם יתעודדו גם כן. כדי שהם יבינו שהם בדרך הטובה, החיובית. כדי שהתקווה, שאני נותנת להם, תמשיך ותיתן להם כוח לחזק את עצמם מעבר לפגישה שלי, וגם להמשיך ולבוא לפגישות הבאות.

מפני שטיפול זוגי אינו טיפול קל. בטיפול זוגי בני-הזוג מביאים את הבעיה שלהם, "חיה" – אל הטיפול. הם מביאים את הקושי הזוגי אל הפסיכולוגית, ואומרים לה: " תראי, איך זה נראה, הזוגיות שלנו… תראי איזו קטסטרופה… את חושבת שאפשר לעזור לנו בדבר הזה?? במצב המתסכל הזה??"

ואני צריכה לעזור להם לתקן את הזוגיות שלהם, ובמקביל גם להתמודד עם הספקות, והייאוש, וחוסר-התקווה. כדי שהם לא יתייאשו, וימשיכו הלאה.

וכשרואים קרני אור ראשונות – זה כל-כך משמח. להם. ולי הפסיכולוגית.