אנחנו בסוף של תהליך שיפוצים. התהליך נמשך ונמשך, וצריך הרבה סבלנות לחוסר השלמות: לבלגן שיש בבית. לכך שבערב החג הבית הפוך…. בסופו של דבר הדברים יסתדרו, אני מקווה. אבל גם אז לא תיגמר המלאכה: הגינה בחוץ מחכה לחידוש רציני. ומה עם סידור החנייה המשותפת?? נראה, שעבודת השיפוצים והחידוש של הבית לעולם לא תסתיים, אם כך…
ובזה עוד לא סיימנו: מוטלת עלי עבודת שיווק הספר שלי, שיצא לאור לפני כשבועיים. צריך לפנות לעיתונאים שונים, ולנסות לשווק את הספר, כמיטב יכולתנו. למי יש כוח לזה??
אני חושבת על כך בזמן האחרון, ומגיעה למסקנה הבאה: החיים מלאי מטלות. במיוחד למי שרוצה להגיע להישגים מסוימים, להצלחות, לגינות יפות, לספרים שיצליחו. אבל אולי מה שחשוב הוא, שההתנהלות סביב ההישגים האלו, שאנו רוצים בהם, תהיה התנהלות רגועה יחסית. כלומר, שזו תהיה התנהלות , שבה מותר לנו לומר לעצמנו מדי פעם: "אין לי כוח, אני חייבת לנוח". התנהלות שבה מותר להיכנס לערב החג גם אם הבית בבלגן לא רגיל… התנהלות שבה מותר להחליט, שלא אפנה לכל העיתונאים שצריך לפנות אליהם, אם אין לי חשק לחזר עוד אחרי עיתונאים…
פרופ' גוטמן מגדיר זאת היטב בתארו את תהליך הזוגיות. גוטמן כותב, כי תמיד תהיינה מריבות ובעיות בלתי-פתירות בין בני זוג. גם אצל זוגות מאושרים. מה שחשוב הוא, שהמריבות תהיינה סבירות, ושתתנהלנה בצורה סבירה, בלי פגיעות מיותרות. שאפשר יהיה להמשיך הלאה.
וכנראה שגם בתקופה של שאיפה להישגים חשוב לזכור את העיקרון הזה: להתנהל בצורה רגועה יחסית. לא לפגוע בעצמנו. לא להגזים. ואלו עקרונות שמתבררים שוב ושוב גם בטיפול שלי באנשים הישגיים. אנשים כאלו מגיעים לטיפול הפסיכולוגי לא פעם מותשים ושבורים נפשית. הם משתדלים להשיג את מה שרצו, מבחינה מקצועית, או מבחינת הטיפול בילדים שלהם, או בכל מישור הישגי אחר. אבל הם רדפו אחרי המטרות שלהם בלי לנוח. בלי לטפל בעצמם. בלי לעצור רגע ולבזבז את הזמן על שטויות. על צפייה מיותרת בתוכנית טיולים בטלויזיה. בלי מדיטציה מרגיעה. בלי ישיבה שקטה לרגע, עם כוס נס קפה, כדי לנוח מהמרוץ הגדול והמרגש.
אז היום, ממעמקי הבלגן של השיפוצים שלנו, כשברור לגמרי שבחג יהיה בלגן בביתנו – אני כותבת לכם את זה.
