מה אנשים ונשים מרגישים בגיל המעבר? האם טוב להם? האם הם מוצאים ייעוד משמעותי לחייהם? האם הם חשים שהם חיים את החיים שהיו רוצים לחיות, או שאולי הם מרגישים כבר קצת מיותרים?
אנשים מגיעים אלי לקליניקה, גברים ונשים בגילאי 40-60, ואני שומעת אצלם הדים וקשיים של גיל המעבר. כבר הסתיימו המטלות הגדולות והקשות של חייהם, כמו הולדת ילדים קטנים וגידולם, ביסוס העבודה שלהם, רכישת דירה, וייצוב הזוגיות. ולכאורה עכשיו הכל אמור להיות בסדר. הם אמורים להיות מאושרים, מרוצים, שמחים בחלקם. אבל לעיתים קרובות הם אינם מאושרים כפי שהם אמורים להיות, לפי מצבם בחיים.
ואולי דווקא העובדה שהאתגרים הגדולים והקשים של חייהם כבר עברו אינה מקלה עליהם. הם יכולים לחוש ריקנות מסוימת. הם יכולים לחוש ביתר שאת את הקשיים של עצמם, של קווי האישיות הלא קלים שלהם. את המגבלות של מה שהשיגו – הם לא השיגו כל מה שרצו.
נכון, הם כבר לא צריכים להיות בלחץ המטורף של תחילת הקריירה ושל גידול ילדים קטנים, של קפיצות בין משפחתונים לבין עבודה תובענית לבין בית שרק עכשיו נבנה.
אבל בכל זאת לא קל להם.
הם ניצבים בפני ריקנות מסוימת. ואולי בפני אכזבה מסוימת מול מה שהשיגו. אולי היו רוצים להשיג יותר. ואולי היו רוצים להיות שוב בלחץ המטורף הזה שהם חוו לפני עשר-עשרים שנה כשילדיהם היו עוד קטנים, הכל עוד היה קשה ומסובך – אבל הם חשו אז במרכז העניינים. בלב העשייה. באמצע הקושי.
אולי עכשיו החיים נעשו פשוטים וקלים מדי, מעוטי אתגרים.
קשה לאדם בגילאים אלו להודות שלא קל לו. הוא אמור לומר, שהוא מרגיש מצוין. שהשיג הרבה. שהכל טוב. אין לו לגיטימציה להתלונן, או לסבול.
אבל כנראה שיש קשיים של גיל המעבר, שהם לאו דווקא קשיים ברורים של חוסר. אלא קשיים של צומת דרכים. או לפעמים גם של אובדן דרך מסוים. של חוסר באתגרים, של תחושה, שכבר עברנו את הקשה ויפה מכל, אז מה עוד נשאר לנו לעשות כאן. האם מישהו באמת זקוק לנו? האם צפויות לנו עוד תקופות מרגשות וחלוציות וקשות, או שנועדנו רק לשבת על זרי הדפנה המסוימים של מה שהשגנו?
אלו שאלות שעולות בטיפולים הפסיכולוגיים.
במקביל לשאלות אלו עולים כאבים ובעיות גופניות. כשהנפש לא שמחה, והגוף כבר לא במיטבו – אז צצים מיחושים פסיכוסומטיים ורפואיים. הגוף אומר את שלו, ומבטא את המצוקות הנפשיות בדרכו. וגם אם המצוקות הגופניות הן תוצאה של הגיל המתקדם יותר – הרי הן מטרידות, ומזכירות לאדם, שאינו בתחילת חייו.
האם נשאר בייאוש של התיאור הזה?
אתם הרי מכירים אותי. אתם יודעים, שאני איני אוהבת להישאר פסימית…
אני מאמינה שעבודה נפשית מתאימה, שדורשת לפעמים זמן ונראית לעיתים מתסכלת ועצובה – יכולה להביא למציאת משמעויות חדשות ומרגשות לחיים.
יש אנשים המתחילים לנסוע לחו"ל. יש המשקיעים יותר במשפחתם, או בחברים שלהם. יש המבינים, שהילדים היו זקוקים להם לא רק כתינוקות, כשבכו בלילה, אלא גם עכשיו כמתבגרים או כמי שעושים את צעדיהם הראשונים כמבוגרים בחיים – באוניברסיטה, בנישואים. יש אנשים המתחילים להיות יצירתיים מאוד, ובכך מוצאים משמעות לחייהם. ויש היוצרים קשרים עם קהילות הגדולות יותר מהקהילות שהכירו עד עכשיו – והרשת מקלה על כך. והקשר עם קהילות אלו מאפשר להם לבטא את קולם הפנימי ואת הייחודיות שלהם. קהילות אלו שמחות לחבק אותם ולשמוע אותם ואת היצירתיות שלהם, את מה שיש להם לתת.
אין ספק שגיל המעבר הוא אתגר. לעיתים קשה לעבור אותו כפי שקשה לעבור את גיל ההתבגרות. לא בכדי הוא נקרא גיל המעבר – זהו באמת גיל של מעבר, והוא דורש כוחות נפש כדי להתפתח בו, ולא לשקוע בו, או לנבול. אין לי ספק שיש השוקעים בגיל הזה, וכך הם מפתחים למשל מחלות קשות, כתוצאה מהייאוש שהם שרויים בו.
עבודה נפשית מתאימה, באמצעות טיפול פסיכולוגי או בכל אמצעי אחר היא קריטית בעיני במצבי המשבר של גיל המעבר.
אז הצעתי לכם היא: אל תזניחו את עצמכם, ואל תתנו ליקרים לכם להזניח את עצמם בגיל הזה. זהו אינו גיל קל. ואם קשה לכם בגיל המעבר, אם אתם בני 40-60 ואתם מרגישים ריקנות, אובדן דרך, בדידות ושאלות לגבי המשמעות שלכם בחיים – עזרו לעצמכם.
תמכו בעצמכם, ואפשרו לעצמכם לעבור תהליך נפשי טוב של הבנה למה נועדתם. מה יעשה את חייכם משמעותי גם בגיל המבוגר יותר. כי הרי כפי שנתתם וגידלתם והולדתם ובניתם בגיל הצעיר יותר – יש לכם גם מה לתת בגיל המבוגר יותר.
אינכם מיותרים באמת.
מצאו למי אתם חשובים. מצאו מהי הפינה הטובה עבורכם. פרחו. ממשו את עצמכם ואת הייחודיות שלכם. התהליך הזה יעשה לכם טוב, וישפר את מצבכם הגופני והנפשי.
אני מקווה, שלא סיימתי במילים גבוהות מדי. באמת התכוונתי למילים האלו, גם אם אני יודעת, שהדרך למציאת האני שלך כאדם מבוגר יותר – אינה קלה כלל. קל יותר לכתוב על כך מאשר לעבור את התהליך הכואב והקשה הזה. אבל כדאי לעבור את תהליך ההבנה הזה, את תהליך מציאת המשמעות של חייך בגיל המבוגר יותר. אם תבינו למה נועדתם, כיצד צריכים חייכם להיראות – תברכו על התהליך שעברתם, בין אם עשיתם אותו לבד, עם אדם קרוב, או באמצעות טיפול פסיכולוגי.
אני אפרד מכם כאן, אאפשר לכם לחשוב על מה שכתבתי.
