לא נתנו סביבה מושלמת לילדינו
להורים יש צורך טבעי לתת לילדיהם את המיטב. הם רוצים להיות מסוגלים לומר לילדים את המשפטים הכי מתאימים כשהם נוזפים בהם. הורים רוצים לתת לילדיהם חדר טוב בבית, דירה יפה לכל המשפחה, טלפון נייד שלא יתביישו בו מול חבריהם. וכמובן: הורים רוצים לתת לילדיהם גם את התיגבור הלימודי הכי טוב, שהם יכולים לתת להם. אה, וכמעט שכחתי: הורים גם רוצים שילדיהם יתלבשו יפה, שירגישו טוב עם הבגדים שלהם ועם הגוף שלהם. ושהאחים שלהם לא יפגעו בהם בתוך המשפחה…
הורים רוצים לתת לילדיהם המון. באופן טבעי ומולד הורים רוצים לתת לילדיהם את הסביבה הכי טובה לגדול בה. זהו אינסטינקט, שגם החתולות בדשא בגינת ביתנו חשות כלפי הגורים שלהן…
הורים רוצים לתת לילדיהם את המיטב בכל תחום, שהם מודעים לו ומכירים אותו. אם הורים נזכרים, ששכחו לחזק תחום מסויים עבור ילדיהם, הם נבהלים ונוזפים בעצמם. הם יכולים לומר לעצמם אמירות כמו: "אוף, איזו אמא אני, איך לא תיגברתי את בני מספיק במקצוע האנגלית… עכשיו הוא חלש באנגלית…" . או: "אוף, איך לא הבנתי כל השנים, שאחותו נורא פוגעת בו… באיזו סביבה הוא גדל?! איזו מין אמא אני, שלא שמתי לב, שהוא נפגע כל השנים האלו יותר מדי מאחותו…". ומה עם גבולות? לפעמים אנחנו גם כועסים על עצמנו, שלא לימדנו את ילדינו איך להתנהג יפה. או שלימדנו אותם דרך-ארץ, כמו שאומרים, אבל עשינו זאת בקשיחות מוגזמת. "אולי פגעתי בילד האהוב שלי, לתמיד?! " אנחנו יכולים לחשוב לעצמנו…
וכמובן, שככל שאנחנו מרגישים, שאותנו לא גידלו כל-כך טוב – אנחנו רוצים יותר לפצות את ילדינו. "בי פגעו במילים קשות? אני אשמור על ילדי מכל משמר כשאני מעירה להם. ממני חסכו בגדים?? אני אקנה להם את הבגדים שהם זקוקים להם. אני גדלתי בסביבה דלה, בלי חוגים ובלי העשרה תרבותית טובה?? אני אשתגע כדי לתת לילדי את כל החוגים שהם רוצים ולא רוצים…"
אבל מתישהוא, ובדרך כלל כבר בתחילת הדרך של ההורות, עוד כשילדינו תינוקות – אנחנו מתחילים להיכשל במטרות הפרפקציוניסטיות שלנו. כבר כהורים לתינוקות איננו מצליחים לתת לילדינו את הגידול המושלם הזה, את הסביבה המושלמת הזו, שרצינו לתת להם: אנחנו עצבניים. עייפים. לא תמיד מבינים מה עושים כשהילד בוכה… לפעמים אנחנו רבים עם הבעל, ואז יוצרים מתח מיותר עבור התינוק הצעיר…
אנחנו מתחילים להבין במהלך ההורות, שאנחנו אולי מנענו מילדינו תקלות, שאנחנו עברנו בילדותנו, אבל אנחנו מביאים עליהם צרות אחרות בהורות שלנו: "אולי אנחנו קשוחים מדי?? אולי אנחנו יותר מדי חברים שלהם?? אולי אנחנו חלשים גופנית לפעמים, ואותנו דווקא גידלו הורים חזקים גופנית?? למה זה יגרום להם, בשם אלוהים?? מה יהיה?? מה יעשו להם ה"טראומות" האלו, הבעיות האלו, שאיתם אנחנו מגדלים אותם…?! איזו מין סביבה, בשם אלוהים, אנחנו אומרים לעצמנו, אנחנו נותנים להם?! איזה מין הורים אנחנו?? איך אנחנו עושים להם את זה…?!"
אלו נזיפות עצמיות קשות. עכשיו אני כותבת את משפטי הנזיפה העצמית האלו בהומור מסויים, תוך שאני מנסה להמחיש לכם עד כמה קיצוניות יכולות להיות המחשבות של ההורים. אבל בעצם, אלו מחשבות, שמחרידות כמעט כל הורה. ואלו מחשבות טבעיות, שאפשר גם לגדול בעזרתן כהורים. רגשות האשמה האלו הם חלק מתהליך ההורות, כנראה, לכל מי שרוצה להיות הורה טוב. וכולנו רוצים להיות הורים טובים. גם הבעייתיים והמופרעים והקשים שבינינו… גם החלשים והעדינים וחסרי-הכוחות שבינינו… וגם הוורקוהוליסטיים שבינינו רוצים להיות הורים טובים. וגם הנשים, שעסוקות מאוד בגיזרה שלהן, ובמכוני הכושר שלהן ובציפורניים היפות והאדומות שלהן… גם הן רוצות מאוד להיות אימהות טובות… וגם אנשי ההייטק שנוסעים המון לחו"ל… ואנשי צבא הקבע שלא נמצאים הרבה בבית… כולם כולם רוצים להיות הורים טובים…כן…
ואז אני נזכרת מה אבא שלי היה אומר על כל מה שאני כותבת כאן. אבא שלי היה אומר: "אין מה לעשות. כל הורה צריך לתת לילדים שלו קצת טראומות…". כן, אבא שלי, שגדל בילדותו בירושלים הישנה, במאה-שערים, בן לאשכנזים חרדים, שחיו במשך מאות שנים בצפת, חברון, טבריה וירושלים, הבין כנראה כבר מילדותו, שצריך להסתפק במועט לעיתים קרובות… אבני ירושלים לימדו את זה… כנראה שהחברה החרדית ההיא הבינה, שמהאבנים של ארץ-ישראל לא יוצאים הרבה מים, ורק מעט עשבים וצלפים ותאנים, שמהם אפשר לחיות. לחיות, אבל בצניעות, במידה, בהסתפקות במועט.
שאפשר לבקש רק מה שיש. כך למשל, בזמן המצור על ירושלים במלחמת השחרור, כשהאנשים החרדים האלו לא קיבלו אספקת מזון ומים – סבתא של אבא שלי עשתה קציצות מעלי חוביזה. את המים שאבו מבורות של מים, ובסתיו המים כבר לא היו כל-כך טובים, אתם מבינים… ככה הם חיו. ועד היום הם תולים את הכביסה הלבנה והיפה שלהם בין חצרות בתי האבן הישנים, ומייבשים אותה באוויר הירושלמי הקריר והמייבש. הרי לא לכולם יש כסף למייבש כביסה ולחשמל שהוא צורך. בחברה החרדית הזו לא רוצים לתת לכל ילד חדר נפרד או אייפון. הם כן רוצים, כמובן, להצליח במונחים שלהם: הם רוצים להתחתן בשידוך טוב, ושהבנים יהיו עילויים בתורה… הם רוצים בגדים יפים בחגים… אז גם להם יש שאיפות גדולות משלהם… ולא, לא נראה לי שזו החברה האידיאלית, אבל יש לנו כנראה מה ללמוד מהם. כפי שלהם יש מה ללמוד מאיתנו, מהחברה החילונית…
אז אנסה לסכם. כנראה אי-אפשר להיות הורים מושלמים. שניסינו כהורים לתת סביבה טובה יותר ושונה ממה שאנחנו קיבלנו. והצלחנו למנוע חלק גדול מהקשיים, שאנחנו חווינו בילדותנו, אבל אבוי – ילדינו מקבלים סביבה, שיש בה בעיות אחרות, מסוג שונה. וכך לא הצלחנו להיות הורים מושלמים. לא הצלחנו להוכיח להורינו, שיש סביבה מושלמת, ושאם הם היו רק מתאמצים יותר – הם היו נותנים לנו אותה.
אבל בכל זאת אנחנו מקווים, שעם כל הטראומות האלו, ילדינו יתפתחו טוב יחסית. כי כמו שדונלד וויניקוט, פסיכואנאליטיקאי אנגלי נעים וחכם ביותר, היה אומר לי עכשיו, לו הייתי מדברת איתו (הוא כבר נפטר, למרבה הצער): "Rachel, we do not have to be perfect as parents, you know… we just have to try to be good enough…"
ובתרגום לעברית הוא היה אומר: "רחל, לא צריך להיות הורים מושלמים, את יודעת… אנחנו רק צריכים לנסות להיות הורים מספיק טובים… הילדים שלנו זקוקים למפלות שלנו… כשאנחנו חולים, עצובים, רבים עם בן הזוג שלנו – הם פתאום חשים חוסר, ואז הם חייבים לפתח יכולות חדשות, שהן טובות עבורן… אל תדאגי, רחל, " הוא היה אומר לי, " גם את וגם ההורים, שבאים אלייך לטיפול עבור ילדיהם ולהדרכת הורים – כולכם הורים טובים-מספיק… וזה כנראה די מספיק…" ואז הוא היה מפמפם במקטרתו (האם היתה לו מקטרת בכלל, אז באנגליה של שנות החמישים והשישים?? אין לי מושג), וחוזר לשבת בנחת ליד מכתבתו הגדולה בחדר עבודתו. אשתו היתה מביאה לו כוס תה, והוא היה מחייך אליה. ואגב, לוויניקוט עצמו לא היו ילדים…
טוב, אז כאן אסיים. גם הרשימה הזו אינה מושלמת, הרי, אבל אני מקווה שהיא, כפי שוויניקוט היה מנסח זאת – טובה למדי…
