על התבוננות מיוחדת בילדים שלנו
מתוך ההגות הבודהיסטית עולה באופן ברור מושג ההתבוננות, או מדיטציה. חלק משמעותי מההגעה למצב של שקט נפשי קורה דרך האימון במדיטציה. האימון במדיטציה, כידוע, יכול להתרחש בזמן אימון מוגדר במדיטציה, כאשר המתרגל מתבונן בנשימתו, או במחשבותיו, או בגופו. המדיטציה אבל יכולה להתקיים על כל דבר אחר שקורה לאדם במהלך הערות: על הליכתו, על רחיצת הכלים, על קול דיבורו למטופלים שלו, ועל זרם המים החמים שנופל על גבו המקלחת.
במאמר הנוכחי הייתי רוצה להתמקד בשימוש בהתבוננות לשיפור הקשר עם ילדים. ומדוע?
מוכר לכולם המצב של "ריחוף" מול ילדים, תופעה שיכולה לקרות לעיתים קרובות בזמן משחק, טיפול או שיחה של הורים עם ילדים. מצב זה הוא הפוך למצב שבו בעת פעולות אלו נהיה ב "התבוננות" בילדים.
ב"התבוננות בילדים" הכוונה לכך, שבזמן שאנחנו מדברים או משחקים עם הילדים שלנו, או נמצאים באיזשהוא סוג של תקשורת איתם, שפשוט נהיה מרוכזים במה שקורה. שלא נרחף, שלא נחשוב על משהו אחר, שפשוט נשים לב להם, לתנועות שלהם, למה שהם אומרים לנו, לתנועות שלנו, למה שאנחנו אומרים להם. להיות מרוכזים, להיות שם.
ולמה אני כותבת על זה? אני כותבת כי הרבה פעמים קורה לנו שכשאנחנו עם הילדים, מלאי כוונות טובות להיות איתם, קצת לשחק איתם, לבלות איתם "זמן איכות" וכו', בעצם יוצא שאנחנו לא ממש איתם. לא בכוונה רע, חס וחלילה. מתוך מין חוסר ריכוז, או בגלל שהם לא מדברים הרבה – אז לא צריך להתרכז בדיבורים (כמו עם אדם מבוגר), או סתם מתוך היסח הדעת. ואז אנחנו לא ממש נמצאים בחוויה במלואה. אנחנו בבלון המרחף שלנו.
האם הילד מרגיש את זה? לדעתי כן, בין אם הוא יודע לקרוא לזה בשם ובין אם לא. הילד מרגיש כשדעתו של ההורה מוסחת. הוא לא בדיוק מבין איפה ההורה, ועל מה הוא חושב ומה מטריד אותו, אבל הוא מרגיש שההורה לא ממש מגיב, לא ממש כאן, כלומר – הוא כאן, מולו, אבל הוא לא לגמרי כאן. זה יכול קצת להרגיז, או קצת לפגוע, או סתם לתת תחושה של הורה מנותק.
ואיך זה מרגיש כשמנסים להתבונן בילדים?
אני אנסה לתת דוגמה: למשל, משחק עם ילד. נאמר, משחק עם פוגים עם ילד (הפוגים הם עיגולי פלסטיק שהילדים אוספים היום. צריך במשחק לזרוק את הפוגים, ולהפוך אותם לצד השני, ואז הפוגים שלך. לא משהו מתוחכם מדי.). אפשר לשחק איתו ובד בבד לחשוב על בעיות שהיו לנו היום בעבודה, על האוכל שצריך לבשל למחר, ועל המאמר המעניין שקראנו באינטרנט היום. מי כתב אותו בעצם? וכמה האיש הזה התקדם, באמת, גם אנחנו צריכים להתקדם ככה. ותוך כדי כך המשחק ממשיך. זה לא שאנחנו לא משחקים עם הילד. אנחנו משחקים בתורנו, מנסים גם אנחנו להפוך את הפוגים, מרויחים פוגים או מפסידים אותם, ויש גם תוצאה בסוף, מי מנצח. אבל רוב הזמן חשבנו על העניינים האלו, שנכנסו למוחנו. ובאמת לא בכוונה, זה פשוט קרה. מה לעשות, אנחנו מבוגרים, יש לנו הרבה עניינים שמציפים אותנו, וזה גם לא שלא שיחקנו, הנה, היינו בסדר, שיחקנו עם הילדים שלנו. נתנו להם מזמן האיכות שלנו.
והאפשרות האחרת? האפשרות האחרת היא שמתחילת המשחק נשתדל לעקוב אחרי הילד שלנו. אחרי התנועות שלו, ומה שהוא אומר, ואיך שהוא זורק את הפוגים. ונזרוק את הפוגים בתשומת-לב, ואפילו נקשיב לקול של עצמנו, איך אנחנו מדברים אליו, או צוחקים. ואחר-כך, בחזרה, גם לצחוק שלו, ואיך הוא מסתכל עלינו, ולרגע, העיניים שלנו ייפגשו עם העיניים שלו. וואוו, אילו עיניים יש לו, יפות כל-כך, שמחות עכשיו, על זה שאנחנו מסתכלים עליו, והוא מחייך, איזה חמוד! ליבנו מתרחב. אנחנו מרגישים אהבה. אלו רגעי קסם אמיתיים. אין תחליף להם. המשחק ממשיך ואנחנו ממשיכים להתרכז במשחק, ובילד שלנו, ובעצמנו.
ונכון שגם הניסיון הזה להתרכז לא אומר שנהיה כל הזמן מרוכזים. בכל זאת אנחנו "רחפנים" לעיתים מטבענו, וגם כך תברח לנו המחשבה פה ושם לכל מיני נושאים אחרים. אבל נשים לב לזה, ונשתדל להחזיר אותה למשחק, ולילד, ולמה שקורה בינינו, כמו בתהליך של מדיטציה. וזהו, ייגמר המשחק. עברו עשרים או שלושים דקות מיוחדות מאוד, מרוכזות מאוד, שבהן עברנו רגעים נורא מיוחדים. לא האמנו שמבט כזה של ילד בנו, שנתקל בעינינו, וחיוך כזה שלו, יכולים ככה להרחיב את ליבנו.
האם אפשר לעשות את זה בעוד מצבים? כן, למשל כשמקריאים לילד קטן סיפור. אפשר להתרכז בסיפור ובתגובות הילד, ואפשר תוך כדי הסיפור לרחף ולחשוב על משהו אחר. ואפשר להתבונן בילד קטן שעושה אמבטיה, כשאנחנו שומרים עליו, ואפשר לשמור עליו אבל לחשוב על דברים אחרים. וגם כשכועסים על ילד, או מנסים לשכנע אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה אפשר להתבונן בתגובות הכעס שלנו ושלו, ואז הכעס ייראה אחרת לגמרי לגמרי. כשנקשיב לקולנו, ולקולו – המריבה תהיה חזקה הרבה פחות משום מה, ואנחנו נרגיש כועסים פחות ומתונים יותר. זה כמובן פחות ספונטני, ודורש ריכוז, אבל שווה לנסות לפעמים.
וכמובן שאפשר גם ליישם את זה לאנשים אחרים בחיינו: למשל להתבונן בבני-הזוג שלנו באמת, ולהקשיב להם בריכוז, ולהקשיב לטון קולם, ועוד ועוד.
ולא חייבים לעשות את זה כל הזמן. אולי רק מומחים גדולים למדיטציה עושים את זה כל הזמן. רק מדי פעם, כשנחה עלינו הרוח, כשאנחנו ממש רוצים להיות שם, ולהתחבר.
