לפעמים אנחנו שופטים את עצמנו ודורשים מעצמנו להגיע גבוה יותר. להצליח יותר.

אבל לפעמים אנחנו שופטים את הקרובים לנו, וכועסים על כך שהם אינם מגיעים ל"יותר", שאינם מתאמצים ו/או מצליחים להגיע ליותר. אנחנו מתרעמים על כך שהבעל שלנו אינו שומר יותר על בריאותו. על כך שהילדים שלנו אינם מקבלים ציונים גבוהים יותר בבית-הספר. אנחנו מזועזעים מכך שהבת שלנו אינה שומרת על החדר שלה (או הבית שלה) מסודר ונקי יותר. על כך שהיא אינה רזה יותר.

ואי-שביעות הרצון שלנו מציקה לנו. אי-שביעות הרצון שלנו מציקה גם לקרובים לנו, שמהם איננו מרוצים.

אבל בואו נחשוב על עצמנו: האם היו דברים שדרשו מאיתנו, ושבהם לא הצלחנו לגמרי? שעמדנו על זכותנו להישאר בינוניים באותו תחום: שעמדנו על זכותנו לא לעשות תואר שלישי, כי זה לא מעניין אותנו. שעמדנו על זכותנו להיות מלאות, ולא רזות. שעמדנו על זכותנו להרוויח רק כמה כסף שנוח לנו. היו מצבים בהם גם אנחנו לא רצינו או לא יכולנו להצליח יותר. הספיקה לנו הבינוניות. כעסנו כשדרשו מאיתנו יותר.

בספרו הידוע של Burn, Feeling Good, הוא מציע אמירה חשובה מונעת-דיכאון: "Dare to be average".

האם אנחנו מוכנים שהקרובים שלנו יהיו average, שלא יגיעו לגדולות בתחומים מסוימים, שחשובים לנו מאוד?

השאלה הזו גורמת גם לנו למחשבות מעניינות.

ספרו לי אם הרשימה הזו עניינה אתכם, אשמח לשמוע (או לקרוא…).