"הכה בברזל כשהוא קר" – מתי ואיך לבטא כעס וביקורת בזוגיות

כיצד מבטאים כעס מול בן-הזוג שלנו? כיצד מבטאים כעס כך שגם נוכל לומר את אשר על ליבנו, וגם לא נפגע יותר מדי בבן-זוגנו? כיצד לבטא כעס כך שבן-זוגנו יקבל את מה שאמרנו?

כל אלו הן שאלות לא פשוטות שאנו מתמודדות איתן יום יום. מסתבר, שלבטא כעס וביקורת זו משימה לא פשוטה בכלל. לכאורה, מדובר בכישורי חיים שהיינו אמורים לשלוט בהם כמבוגרים, אבל לא תמיד אנחנו באמת שולטים בהם.

אבל, לפני שנעסוק בדרך המתאימה לבטא כעס הייתי רוצה שנברר מה גורם לכל אחת מאיתנו לכעוס בדרך שבה היא נוהגת לכעוס. כמה גורמים משפיעים על הדרך שבה אנחנו כועסות : א) הטמפרמנט הבסיסי שאיתו נולדנו – במילה טמפרמנט אנחנו מתכוונים לנטיות אופי שאיתן נולדנו. ב) אופי היחסים שראינו סביבנו בילדותנו – הדרך שבה הורינו כעסו עלינו וזה על זה מלמדת אותנו  כיצד כועסים. הכעס של ההורים הופך להיות המודל לחיקוי שלנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו מחקים אותם.  ג) מסרים מודעים שהעבירו לנו דמויות משמעותיות לגבי כעס – לעיתים הורינו העבירו לנו מסרים ברורים לגבי איך יש לכעוס. לפעמים המסר הוא :"יש לשמור את הכעס לעצמך, ולא להרגיז אותי סתם", ולפעמים המסר יכול להיות :" תאמרי מה שעל לבך, גם אם זה קשה לי לשמוע, כי חשוב לי לשמוע אותך גם כשאת כועסת." ד) האדם שמולו אנחנו עומדים –  הפסיכולוג וויליאם ג'יימס קבע, שהאדם יכול להיות שונה מאוד בנסיבות השונות של חייו. כך מול אדם סמכותי יותר נבטא כעס בצורה מאופקת מאוד, ומול מי שאנחנו מרגישים איתו בנוח – נבטא כעס בצורה חופשית יותר.

כל הגורמים האלו, אם כך, מביאים אותנו לדרך שבה אנחנו מביעים כעס וביקורת כלפי בן-הזוג שלנו או בת-הזוג שלנו.

ועכשיו הייתי רוצה לתאר מה קורה לנו ברגע עצמו שבו אנחנו כועסים.  מבחינה רגשית אנחנו מוצפים ברגשות כעס, עלבון ופגיעה. במחשבות שלנו מתרוצצת ביקורת קשה וקיצונית כלפי בן-הזוג שלנו. מבחינה גופנית אנחנו חשים דרוכים, על סף בכי, או מכווצים. ברגעים האלו אנחנו גם מרגישים התלבטות גדולה: לומר לו מה הוא עשה לנו או לא? האם הוא יקשיב לנו? האם לומר את מה שהכעיס עכשיו, או להתאפק ולשמור בבטן? ואולי סתם להראות פרצוף חמוץ והוא יבין לבד, וישאל מה קרה? ואם נאמר – איך הוא יגיב? האם יהיה מוכן לשמוע, או שידחה את הביקורת על הסף?

 רגעי כעס כאלו קורים לכל אחת מאיתנו בזוגיות, והם נפוצים ושכיחים. ברגעים האלו אנחנו רוצים לומר את מה שאנחנו מרגישים, ולא יודעים איך ומתי לומר אותו. ומעבר לשיקולים ההגיוניים אנחנו קודם כל כועסים, וזועפים, וחשים מקופחים או מנוצלים, והרגש סוער בתוכנו.

מה עושים עם כל הכעס הזה?

מעטו במילים כשאתם כועסים

העיקרון הראשון והחשוב ביותר לגבי ביטוי כעס, שאותו אני רוצה להדגיש הוא: "הכה בברזל כשהוא קר". את העיקרון הזה, "הכה בברזל כשהוא קר", טבע הפסיכולוג פרופ' חיים עומר. ולמה כוונתו בפתגם זה? הביטוי המקורי הוא הרי הפוך: "הכה בברזל בעודו חם". כוונת הפתגם המקורי היא: גש לפתרון הבעיה מיד, מפני שאם תחכה – תפספס את המועד שבו המצב עוד גמיש. אם תחכה – לא ניתן יהיה לשנות את המצב, כפי שלא ניתן לכופף ברזל לאחר שהתקשה.

אבל  כשאנחנו עוסקים בכעס אנחנו לא מדברים על מתכות. אנחנו מדברים על בני-אדם. הפתגם ההפוך, "הכה בברזל כשהוא קר" גורס, שלא כדאי לטפל בבעיה כשהיא חמה, אלא להיפך: כדאי לחכות שהעניינים יתקררו ויירגעו. עדיף שאם אתה כועס מאוד כרגע על מישהו –  תחכה עד שאתה והאדם שעליו אתה כועס  תתקררו. שום דבר לא דחוף, להיפך: לזמן יש השפעה חיובית על רגשות עזים של כעס,  משום שהזמן מקרר וממתן אותם – וזה עדיף.

הכעס מקצין את מחשבותינו

את העקרון "הכה בברזל כשהוא קר" חשוב  ליישם בקשר הזוגי. ההצעה שלי היא באמת להשתדל להימנע מפתרון הבעיה כאשר אנחנו מרוגזים וכועסים מאוד. במצב של כעס אנחנו לא יכולים להעביר את המסר שלנו בצורה טובה, וזאת משתי סיבות עיקריות.

הסיבה הראשונה היא, שברגע הכעס המחשבות שלנו לגבי בן-הזוג הן שליליות וקיצוניות מדי, ולכן גם מה שנאמר עלול להיות חריף מדי ופוגע.  אם נפגע בבן-הזוג שלנו נצטער שפגענו באדם שיקר לנו, וגם ניפגע על-ידו בחזרה כמו בבומרנג.

 תיאוריות קוגניטיביות בפסיכולוגיה, שפותחו על-ידי בק ואליס, מראות כיצד בזמן כעס או דיכאון המחשבות האוטומטיות שעולות אצלנו הופכות להיות קיצוניות, מוגזמות, ונוטת לראיה של שחור-לבן ולהכללה. מחשבות כאלו ברגעי הכעס, מעוותות את ראייתנו לגבי ההתנהגות של בן-הזוג ולא מאפשרות לנו לנהל שיחה רגועה וטובה על הבעיה. לעומת זאת, לאחר שאנחנו נרגעים, וחושבים קצת בינינו לבין עצמנו על מה שהרגיז אותנו בבן-הזוג,  המחשבות הקשות הללו , כמו באורח פלא – מתקררות ומתמתנות. פתאום הבעיה שיצרו בן או בת הזוג נראית הרבה פחות קשה. בשעה שאנחנו נרגעים מן הכעס אנחנו גם נזכרים בדברים אחרים, טובים, שעושה בן-הזוג. כשאנחנו נרגעים וחושבים לעצמנו אנחנו גם מבינים  מהן הנסיבות שגרמו לו להתנהג כפי שהוא התנהג – והמחשבות האלו עוזרות לנו לסלוח לו. המחשבות הרגועות יותר עוזרות לנו  לראות את הדברים בצורה מתונה ומורכבת יותר, תוך הבנה של התמונה המלאה בכללותה.

סיבה נוספת לדחיה בביטוי הכעס קשורה לבן-הזוג שלנו. לפני שאנחנו מבטאים כעס אנחנו צריכים להיות בטוחות שהוא פנוי כעת להקשיב לנו. אולי הוא עייף כעת, או עסוק, ולכן אין סיכוי שהוא יקשיב לנו עכשיו ברצינות. אנחנו אם כך צריכים למצוא את המצב שמתאים לא רק לנו לדבר, אלא גם לו – להקשיב.

ויחד עם זה, נראה לי שלא צריך לגמרי לשתוק ולהבליג כשכועסים. צריך בכל זאת לומר משהו כשאנחנו מאוד כועסים, וזה כדי שבכל זאת נרגיש שיש איזושהי אפשרות לנו לבטא את רגשותינו. אבל הביטוי הזה של הכעס צריך להיות ביטוי קצר ומאופק יחסית, כמו: " זה הפריע לי עכשיו ששיחקת עם הילדים ולא אמרת להם ללכת לישון. אני צריכה יותר עזרה בהרדמות לפני השינה." ואולי גם להוסיף: "אבל עזוב, נדבר על זה בהזדמנות אחרת", ובכך אנחנו משאירים פתח למחשבה אצלנו ואצל בן-הזוג לגבי השיחה העתידית, שיכולה להתרחש באותו יום, אבל גם כעבור יום, יומיים, או שבוע.

הזמן המתאים, המקום המתאים

 ואם לא לדבר ברגע הכעס, אז מתי לדבר?

את הביקורת חשוב להעלות, כאמור, רק אחרי שבני-הזוג "התקררו" ונרגעו מהכעס הגדול שחשו. מצב שמתאים להעלאת ביקורת וכעס הוא  מצב, שבו שני בני-הזוג פנויים, נמצאים יחסית במצב-רוח טוב, לא עסוקים בעיסוקים אחרים, ומוכנים להאזין זה לזו וזו לזה.

וגם במצב המתאים הזה  חשוב להעלות את הביקורת בצורה מתאימה. פרופ' גוטמן, שמצא בעקבות מחקריו שבעה עקרונות שחשובים לזוגיות טובה, מראה עד כמה ביקורת שמועלית במילים קשות, או במילים של בוז – יכולה לפגוע בקשר ולהרוס אותו. לכן כשמעלים את הביקורת בפני בן-הזוג או בת-הזוג חשוב לנסח את עצמנו בצורה עדינה, ולנסות להביע גם הבנה למניעי ההתנהגות של בן-הזוג. לאחר שהסברנו את עצמנו חשוב לתת לבן-הזוג אפשרות לענות, להגיב, ולהסביר את עצמו. חשוב שהשיחה, שהתחילה בביקורת, תוכל להתפתח לשיחה חופשית על הנושא של הביקורת. כך  למשל, אם התלונה היתה על חוסר עזרה בעבודות הבית, חשוב לדבר  על איך בכלל מתמודדים עם עבודות הבית. חשוב ששני בני-הזוג יביעו את דעותיהם, ושהדעות של שניהם יכובדו. חשוב גם להעלות אפשרויות פעולה ופתרונות שונים לבעיית עבודות הבית. כך, למשל, בשיחה שהתחילה בתלונה על חוסר-עזרה בעבודות הבית חשוב לדון בחלוקה מחדש של עומס עבודות הבית. כדאי להעלות פתרונות שונים כמו: להטיל חלק מהמשימות על הילדים,  לקחת עוזרת בית שתסייע, וכו'. בסוף אפשר להגיע לסיכום מעשי על סידורים חדשים בנושא הזה. כך בעצם הופכת שיחה, שהתחילה בביקורת ובכעס, לבירור כללי של נושא עבודות הבית והעומס שהן יוצרות. בהמשך הופכת השיחה לניסיון למצוא פתרונות  לבעיית העומס הזו, תוך יצירת חוזה מחודש בנושא.

מסערה לשיחה

ולדוגמא של שינוי בהבעת כעסים אביא זוג שהיה בטיפולי. זוג זה עבר שינוי בדרך ביטוי הכעסים שלהם, והשינוי הזה עזר מאוד לשיקום הזוגיות שלהם.

דנית ושי הגיעו לקליניקה שלי כשהם עצובים ומודאגים לגבי היחסים ביניהם. דנית, בת 35,  נהגה מתחילת הנישואים שלהם לבטא את כעסיה בקלות וללא רתיעה. התנהגויות מסוימות של שי היו מרגיזות אותה במיוחד, כמו למשל דחיית תיקונים בבית, אי-לקיחת יוזמה בנושאים של עזרה בבית, ולפעמים גם סתם הרגלי ניקיון שונים של שניהם. את כעסיה ביטאה בצעקות ובקול רם. כשהיתה כועסת היתה מנסה גם לברר עם שי מדוע התנהג כפי שהתנהג, והיתה חוזרת ומסבירה לו מדוע מה שעשה הפריע לה. שי מצידו הלך והסתגר בתוך עצמו כשדנית נהגה לכעוס בצורה כזו, ולעיתים גם היה נכנס לחדר אחר, כדי להימנע מהכעס ומההסברים של דנית. דנית מצידה הלכה אחריו, המשיכה לדבר ולכעוס ולהסביר לו מה הפריע לה, וכעסה כשלא היה מגיב או כשלא היה מסכים איתה.

דנית הגיעה ממשפחה שבה מבטאים כעסים בצורה גלויה ולעיתים קרובות גם פוגעת. היא עצמה הייתה בחורה בעלת אופי סוער ומתפרץ. כפי שתיארה את עצמה, היא אהבה "להיות עצמה" ולא לשחק משחקים מזויפים.

שי, לעומתה, בן 38, היה שקט הרבה יותר. במשפחתו היה נוהג שלא לבטא כעסים. גם מי שרצה להתלונן על משהו – היה מדחיק את התלונה, ולא מבטא את מה שהוא מרגיש.

לטיפול הזוגי הגיעו ביוזמתה של דנית, שהתלוננה על כך ששי לאחרונה מסוגר מדי, אינו משוחח איתה מספיק על מה שמפריע להם, ובכלל נראה לה כבוי ולא שמח. שי מצידו, לאחר קשיים להיפתח, סיפר על תחושתו שדנית אינה מרוצה ממנו, ושהוא חש מדוכא עקב התקפותיה עליו. התקפותיה גרמו לו לחוש מבוהל, דחוי, ופגעו במשיכה המינית והרגשית שלו אליה.

בטיפול דיברנו על נקודות המחלוקת ביניהם ועזרנו לדנית לקבל את האופי האיטי יותר של שי, וגם שי היה מוכן יותר להיענות לבקשות של דנית לתיקונים בבית וליוזמות שהיה דוחה בעבר.

בהמשך הטיפול דיברנו על צורת התקשורת ביניהם ועל דרך ביטוי הכעסים שלהם. היה ברור שכאשר דנית כועסת חשוב לה לבטא את עצמה בחופשיות וללא הגבלה, אבל החופשיות שלה נחוותה על-ידי שי כהתקפה מוגזמת ופוגעת. שי מצידו לא ביטא כמעט בכלל את כעסיו, והעדיף לשמור אותם לעצמו, תוך שהוא מנסה בכך לשמור על אוירה רגועה יותר. מבחינת דנית הניסיון של שי לשמור על אוירה רגועה נחווה כהסתגרות וחוסר-שיתוף.

דנית למדה במהלך הטיפול שהדרך שבה היא מבטאת את הכעס שלה פוגעת בשי ולא מסייעת לה להעביר לו את המסרים שהיא רוצה להעביר. היא למדה שבזמן כעס עדיף לה להסתפק באמירת משפט או שניים, שמציינים את אי-שביעות רצונה ממה שהפריע לה, ולדחות את השיחה המשמעותית יותר על מה שמפריע לה – למועד שתכננה מראש. בתחילה שמרה את הכעסים שלה לשיחות הזוגיות בטיפול. בטיפול, בהדרכתי, השתדלה להעלות את הכעסים שלה בצורה מתונה ולא פוגעת, תוך שהעלאת הנושא הופכת אחר-כך לשיחה משמעותית בין שניהם. בהמשך החלה דנית לתכנן יציאות משותפות לחוף הים או לבית-קפה, על מנת שיוכלו היא ושי לדבר שם באווירה רגועה על הנושאים השנויים במחלוקת. גם שי למד דברים חשובים בטיפול. הוא למד לאותת לדנית כשכעסה בצורה מוגזמת ופוגעת, ואף לעצור אותה במצבים אלו, והוא גם למד לבטא יותר דעותיו ואת כעסיו. הוא גילה שביטוי כעסיו בגלוי עזר לו להימשך יותר לדנית ולחוש שיש לו מקום מבחינה רגשית בזוגיות שלהם.

תהליך מתמשך

את סיפור המקרה של שי ודנית הבאתי במספר שורות, אך אין ספק ששינוי כזה באופן  הבעת הכעסים הוא שינוי שדורש זמן.

ולמרות שהתהליך של השינוי אינו קל הוא חשוב וחיוני. כדאי לזהות מהי דרך הכעסים שלנו, וכיצד היא משפיעה על בן-הזוג או את בת-הזוג שלנו. ואז אפשר להתחיל להשתנות. לאט לאט, ובהדרגה, רואים שאפשר אחרת.
ושאז גם מרגישים אחרת – אנחנו ובני-זוגנו.

טיפים להימנעות ממילים פוגעות

1. דימוי "המסננת" – כדי להימנע מאמירת מילים פוגעות בזמן מריבה נסו לדמיין שעל הפה שלכם יש מסננת. המסננת בודקת כל מילה לפני שהיא יוצאת, מחליטה מה מתאים ומה לא, ומוציאה רק מה שכדאי להגיד. כך למשל המסננת תעצור מילים כמו: "טיפש", "אידיוט", "את דומה לאמא שלך", או "את נורא מתוסבכת". במקומן היא תוציא: "זו היתה טעות", "תיזהרי מההתנהגות הזו שאת בעצמך אחר-כך מצטערת עליה" וכו'.

2. זיכרו שיש להימנע מהכללות כמו "טיפש" ולהעדיף התמקדות בבעיה הספציפית, כמו למשל "מה שעשית נראה לי טעות".
3. חשוב להדגיש מה אתם הרגשתם ברגע שכעסתם בעזרת ביטויים כמו: "לדעתי זה לא היה מתאים", "לי זה מאוד מפריע", "אני רגישה לזה", וכו'.
4.  זיכרו תמיד בזמן כעס שעל מי שאתם כועסים אתם גם רוצים לשמור ולהגן. מחשבה זו תמנע אותכם מתוקפנות מוגזמת.