כלי תשעים ושלושה: הבנת הפסיכולוגיה של עבודות הבית, מתוך הספר "93 כלים לאושר"
הכלי האחרון הוא כלי, שלכאורה קשור בנושא לגמרי לא פסיכולוגי: עבודות הבית. לכאורה בעבודות-הבית אין פסיכולוגיה כלל: מדובר בטאטוא הרצפה ושטיפתה, ברחיצת כלים, כביסה, סידור הבית, קיפול כביסה, ניקיון אבק, בישול, ועוד.
אם כך, מדוע בכל זאת אני כותבת על עבודות הבית?
אני כותבת על עבודות הבית כי בעבודות הבית, על כל הצדדים המעשיים והטכניים שבהן, יש צדדים פסיכולוגיים משמעותיים. כאשר נבין את הפסיכולוגיה של עבודות הבית, וכיצד הן משפיעות עלינו ועל מצב-הרוח שלנו – נוכל להיות מאושרים יותר.
ואולי אתחיל בנתונים סטטיסטיים על עבודות הבית, ובסקירה של כמה נתונים סטטיסטיים בסיסיים על עבודות הבית (1).
הנתונים מראים, כי נשים משקיעות בממוצע 18.2 שעות בשבוע בעבודות הבית, ואילו גברים משקיעים בממוצע 6.7 שעות בשבוע בעבודות הבית. גם בבתים שוויוניים יחסית מבחינת המטלות הרי אישה משקיעה פי 2.5 יותר מגבר בעבודות הבית. הנשים אחראיות לבד, או במשותף, על מטלות מרכזיות בתפקוד השוטף והיומיומי, ואילו הגברים אחראיים על משימות גבריות ולא-יומיומיות.
מבין הנשים, קבוצת הגילאים של 31-50 משקיעה הכי הרבה בעבודות הבית, והכי מעט משקיעה בעבודות הבית קבוצת הנשים עד גיל 30. המחקר מראה, כי למרות אי-השוויון בין גברים לנשים, הרי בדרך כלל יש מעט אי-הסכמות בין גברים לנשים בנוגע לעבודות הבית.
בנוגע לקשר בין עבודה מחוץ לבית לבין עבודות הבית, הרי נשים, אשר עובדות מחוץ לבית יותר מ-35 שעות בשבוע – משקיעות 13 שעות בשבוע בעבודות הבית. נשים, העובדות עד 20 שעות בשבוע מחוץ לבית – משקיעות 20 שעות בשבוע בעבודות הבית. לעומת זאת אצל הגברים, אלו אשר עובדים מעל 35 שעות עבודה מחוץ לבית – משקיעים 6 שעות בשבוע בעבודות הבית, והגברים אשר עובדים עד 20 שעות מחוץ לבית – משקיעים רק 7 שעות בשבוע בעבודות הבית.
מה בעצם מראה לנו המחקר? מלבד ההבדלים הברורים בין הגברים לנשים – הרי המחקר מראה, כי אישה ממוצעת משקיעה כ-18 שעות בשבוע בעבודות הבית, או בטווח שבין 13 ל-20 שעות בשבוע, כלומר אישה ממוצעת עוסקת בין שעתיים לשלוש שעות ביום בעבודות-בית. וזוהי כמות שעות גדולה, ללא ספק. פעילות יומיומית, הדורשת כמות שעות גדולה כזו –משפיעה, ללא ספק, על רמת האושר של האישה. בהמשך הכלי אכן נברר כיצד פעילות יומיומית זו של עבודות הבית יכולה להשפיע על רמת האושר.
כדי להבין טוב יותר את הפסיכולוגיה של עבודות הבית אתן מעט רקע היסטורי ובין-תרבותי בנושא זה. מנקודת מבט היסטורית חשוב לצטט את ההיסטוריונית רות שוורץ-קוון (2), המתארת מצב, שבו עד סוף המאה ה-19 גם הגברים וגם הנשים מהמעמדות הלא-גבוהים עבדו רבות במשק-הבית. הגבר חטב עצים, הביא מים, ואילו האישה כיבסה, בישלה ועשתה את עבודות הבית הקלות יותר. עבודותיהם היו שזורות זה בזה. שוורץ-קוון אומרת, כי המיכון גרם לכך, שהגברים השתחררו מהעבודות הקשות, שהיו מוטלות עליהם, ואילו רוב העבודות הקלות, כמו הטיפול בבית, הבישול והטיפול בכביסה – עדיין נותר בשביל האישה.
הרושם שלי מקריאה בספרים ומצפייה בסרטים היסטוריים הוא, שעד לפני 100 שנה בערך כוח העבודה היה זול יותר, וכמעט בכל בית מהמעמד הבינוני ומעלה היתה משרתת, לפחות אחת. גם משפחות, שהתקיימו בצניעות יחסית – החזיקו משרתת אחת בבית, והיא שטיפלה בניקיון, בבישול, בתפירה, בכביסה ובכל שאר עבודות הבית. גם בארצות אחרות בתקופתנו, כמו למשל בארצות מסוימות באפריקה, שבהן כוח העבודה זול יותר, אין צורך להיות בעל אמצעים על מנת להחזיק בבית לפחות עובד או עובדת אחת, שיעזרו בעבודות הבית. העזרה הזו, שהיתה נהוגה בתקופות קודמות, פטרה נשים רבות, שהיו שייכות למעמד הבינוני ומעלה, מהצורך לעשות עבודות בית. רוב עבודות הבית נעשו על-ידי המעמד הנמוך, ובשכר.
היום אנו יודעים, שגם הטכנולוגיה המודרנית, שהקלה רבות על עבודות הבית בהכנסת מכונות חשמליות, שמקצרות את עבודות הבית – לא צמצמה לגמרי את השעות, שעלינו להשקיע בעבודות-הבית. מחקרים מראים, שיש ירידה במספר שעות לשבוע שמשקי הבית משקיעים בעבודות הבית מאז הכנסת המיכון, אבל בהחלט לא צמצום משמעותי במספר שעות אלו.
בדיעבד, המצב היום בעולם המערבי הוא, שבניגוד לתקופות קודמות – הרי גם נשים מהמעמד הבינוני או הבינוני-גבוה עוסקות בעבודות הבית. עול זה נופל על נשים אלו לרוב גם במקביל לעול העבודה הנוספת שהן עובדות, עבודה שיש עמה שכר. אין בידי עובדות בדוקות, אבל לפי התרשמותי רק נשים מעטות בחברה שלנו מחזיקות עובדת משק-בית על בסיס יומיומי וכך גורמות לעצמן להיות פטורות מעול רוב עבודות-הבית, גם אם לא מהאחריות להן. לרוב רק בתים מבוססים ביותר ומעלה מחזיקים עובדת משק-בית על בסיס יומיומי, וזה מפני שהשכר לשעה של עובדת כזו הוא יקר מדי למשפחות רגילות. במקרה הטוב מחזיקים משקי הבית עוזרת על בסיס שבועי, למספר שעות בשבוע, ועבודתה של העוזרת מכסה רק חלק קטן מהעבודה שיש לעשות בבית.
לאור הנתונים שהבאתי לגבי עבודות הבית עולה השאלה: כיצד תופסת האישה את עבודות הבית? מה הן עמדותיה ורגשותיה לגבי עבודות הבית?
ובמאמר מוסגר: אני משתמשת כאן במילה "אישה" ולא במילה "אדם" או "גבר ואישה" מכמה סיבות:
1. ברוב הבתים, כפי שמראים הנתונים, נופל רוב עול עבודות הבית על הנשים.
2. גם כאשר הגבר עוזר בבית, הרי האחריות והניהול של עבודות הבית הן על האישה, והגבר נוטה יותר לעבודות הפחות דחופות ויומיומיות.
עם זאת, ולמרות שאני משתמשת בלשון נקבה – הרי כל הכתוב מכאן והלאה אינו נוגע רק לנשים, אלא לשני המינים. גם גברים לא מעטים נושאים בעול עבודות הבית, במיוחד בתקופתנו, שבה הגברים נוטלים על עצמם יותר ויותר את התפקידים של גידול הילדים ושל עבודות הבית. ובהקשר זה חשוב לצטט שני מחקרים רלוונטיים: מחקר אחד מצא, כי גברים החיים בזוגיות וממלאים את חלקם במטלות הבית מרוצים יותר מחייהם ונהנים מאיזון בריא בין עבודה לפנאי (3). מחקר שני מצא, כי גברים הנוטלים יותר חלק בעבודות-הבית הופכים למושכים יותר בעיני נשותיהם (4).
ואם נחזור לשאלה של העמדות והרגשות כלפי עבודות הבית, הרי ניתן לחלק עמדות ורגשות אלו לשתי קבוצות עיקריות: קבוצה אחת מסתמנת כעמדות ורגשות חיוביים כלפי עבודות הבית, והקבוצה השנייה היא של עמדות ורגשות שליליים כלפי עבודות הבית.
בהקשר זה, של העמדות והרגשות השונים, קשה יהיה לקבוע, שאישה מסוימת מרגישה עמדה או רגש אחד וקבוע כלפי עבודות הבית. סביר להניח, שכל אישה מרגישה במקביל כמה עמדות ורגשות שונים וסותרים כלפי עבודות הבית, ושעמדותיה ורגשותיה גם משתנים ומתפתחים לאורך השנים.
ואתחיל בפירוט העמדות והרגשות החיוביים כלפי עבודות הבית:
1. עבודות הבית כביטוי לנשיות – האישה מרגישה, שהמהות הנשית שלה מקבלת ביטוי בכך, שהיא מבשלת, מנקה מסדרת ומטאטאה. מקורה של התחושה הזו יכול להיות בחינוך מגדרי, או בדפוסים מיתיים וארכיטיפיים. ארכיטיפ האישה, לפי עמדה זו, קשור לאדמה, לשורשיות, לדאגה ולטיפול בבית ובבני-הבית, הן חומרית והן רגשית. כשהאישה מבצעת את עבודות הבית היא למעשה מגשימה את עצמה ומממשת את הזהות הנשית שלה, של דאגה לביתה ולבני-ביתה. את הזהות הזו היא גיבשה עוד בילדותה, כאשר שיחקה עם חברותיה בתפקידים של אימא המטפלת בתינוקות, מבשלת לכולם, ומסדרת את הבית.
במובן זה עבודות הבית עוזרות לאישה להתחבר לנשיותה כמו שהלידה, המין, או גידול הילדים עוזרים לה להתחבר לנשיותה. עבודות הבית עוזרות לה להתחבר לא רק לנשיותה האישית והפרטית, אלא לנשיות הכללית והארכיטיפית: כך האישה יכולה להתחבר בדמיונה, כשהיא קוצצת פטרוזיליה, לאישה אחרת, שקצצה פטרוזיליה בפרובנס לפני מאות שנים, לבושה סינר לבן ושביס, בעומדה מתחת לחלון ובהכינה ארוחה מזינה למשפחתה. האישה הקוצצת היום פטרוזיליה יכולה גם לחשוב על אישה תימניה, שאותה אינה מכירה כלל, המקלפת כעת תפוחי-אדמה במטבחה, שנמצא אולי בבית-חמר, ומצפה לשוב בעלה כהה-העור מפעילויותיו האלימות. מחשבות דמיוניות כאלו של נשים, המתחברות כך לנשיותן, גורמות לתחושות של הנאה ונחת מעבודות הבית, וגורמות למשיכה חזקה, מודעת או שאינה מודעת, לעבודות אלו.
2. עבודות הבית כפעילות מנחמת – בעמדה זו האישה מעריכה את הפעילות הגופנית, שיש בעבודות הבית, ורואה בה פעילות הגורמת למצב-רוח טוב, ועוזרת להתגבר על מצבי-רוח רעים וקשים. אין ספק, שבעבודות הבית יש בהחלט פוטנציאל טוב לנחמה ולשיפור מצב-הרוח: עבודות הבית דורשות פעילות ותנועה, שידועות כנחוצות, גם ברמה הכימית, לשיפור מצבי-רוח. פעילויות אלו יכולות להוציא את האישה מהקיפאון ואי-התנועה, המאפיינים דיכאון ומצב-רוח רע. נוסף לכך עבודות הבית כוללות מגע עם חומרים, כמו מזון, או חומרי-ניקוי עם ריחות נעימים, ועצם המגע עם החומר – יכול להקל על מצבי-רוח. עבודות הבית גם מביאות איתן תוצרת מוחשית: תבשילים מוכנים, או בית נקי, או כביסה מסודרת. תחושת היצרנות עוזרת גם היא לשפר את מצב-הרוח ולהעלות את הדימוי העצמי. ובנוסף, עבודות הבית לרוב נעשות עבור מישהו, ובכך יש בהן נתינה ומחשבה על הזולת. נתינה ומחשבה על הזולת גם הם מרגיעים ומשפרים מצבי-רוח, ויכולים לעזור לאישה להעביר את המיקוד שלה מעצמה לזולתה.
עמדה זו, הרואה בעבודות הבית אמצעי להתמודד עם מצבי-רוח באה לידי ביטוי גם ברשימותיה של העיתונאית מרלה סילי, הכותבת כיצד היא יצאה ממשבר של דיכאון בעזרת השקעה יומיומית בעבודות-הבית (5). ברשימותיה היא מייעצת לנשים אחרות כיצד לטפח את הבית, וכיצד הטיפוח היומיומי של הבית, למשל באמצעות שמירת כיור נקי או עבודות קצרות באורך של 15 דקות – יכול לעזור להן להפוך ל"פליי ליידי", כלומר לאישה, שיכולה לעוף, ולהשיג את משאלותיה.
3. עבודות הבית כ"עבודת האדמה" – עמדה זו רואה בעבודות הבית עבודת כפיים, הדורשת פעילות, מאמץ פיזי, עיסוק עם חומרים פשוטים של הטבע ופעולות ותנועות בסיסיות. כך, עבודות הבית עוזרות להתחבר ליסודות פשוטים ואמיתיים של הטבע ושל הגוף. האישה יכולה להרגיש, שעבודות הבית עוזרות לה להתנתק מאופני חשיבה אינטלקטואליים מדי, או מורכבים מדי, ולפעול בקיום פשוט בסיסי וחיובי. העמדה הזו מזכירה את שיטתו של א.ד. גורדון, שהיווה מורה דרך רוחני לרבים בציונות המודרנית (6). לפי שיטתו של א.ד. גורדון, הנתק מהעבודה היצרנית הוא השורש של כל הרע שבעם היהודי, ותיקון ההוויה יכול להתקיים דרך עבודת כפיים. לדעתו, העשייה והחוויה הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה. א.ד. גורדון ראה בעבודת האדמה ערך מקודש ליחיד ולכלל, ואין ספק שהיה רואה גם בעבודות הבית הפשוטות מרכיב חיוני בתיקון ההוויה האישית והחברתית.
4. עבודות הבית כפעילות יצירתית ואסתטית – עבודות הבית מאפשרות יצירתיות רבה, והיצירתיות הזו מביאה בסופו של דבר תוצרים אסתטיים, הנעימים לעין, או לחושים אחרים, ותורמים להרגשה הטובה של האישה ושל המשפחה כולה. כך למשל האישה יכולה להכין מאכלים מקוריים ויצירתיים, לשטוף את הבית עם מים בניחוח מיוחד, או לסדר פינה בסלון מחדש בעזרת הצבת אגרטל עם פרחים וכריות תואמות. גם פעולות שגרתיות, שקשה להכניס בהן חידוש, כמו סידור וניקוי השיש במטבח, יכולות להיתפס כיצירה של מקום חדש: קודם השיש היה מלוכלך ולא נעים במראהו, ולאחר מגע ידי האישה – השיש "נחשף", והמקום נברא מחדש – הוא נראה כעת יפה, מסודר ומאיר פנים ומצב-רוח למי שמתבונן בו ובמטבח. האישה יכולה לחוש, שבאמצעות עבודות הבית היא בוראת עולם חדש, בית חדש. גם אם זו יצירתה הפעוטה והקטנה, וגם אם יצירה זו שלה לא תיתלה במוזיאון ותיחשב כיצירת אמנות, הרי בחוויה שלה היא יצרה מציאות חדשה: היא יצרה מראות חדשים, ריחות נעימים וחוויה נעימה לעצמה ולאנשים שיקרים לה במשפחתה.
5. עבודות הבית כפעילות מעניקה לאנשים אהובים – עבודות הבית מתבצעות מול חומרים דוממים, ובכל זאת – בעבודות הבית האישה משקיעה מחשבה רבה בטיפוח כל אחד מבני המשפחה, וכך בעבודתה בבית היא מעניקה הזנה ויחס לאנשים האהובים עליה. כך, למשל, האישה מבטאת דאגה לסיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר של ילדיה, צרכי התזונה, בכך שהיא מבשלת להם אוכל מזין וטעים. האישה חושבת על החוסרים של ילדיה ובעלה כאשר היא בוחרת אילו בגדים תכניס היום למכונת הכביסה, והיא גם עסוקה בהבנת הרגשות של בני המשפחה כאשר היא מסדרת את סלון הבית. תוך כדי סידור הכריות בסלון וטאטוא חלקי של הרצפה היא חושבת כיצד יהיה נוח לשבת יחד בערב, איך תסדר שיהיה מקום לכולם על הספות, והיכן תניח את השמיכה החורפית – כדי שיוכלו להתכסות בה, בזמן שיצפו יחד בטלוויזיה. נראה, שאין זה מקרי, שדווקא הנשים, המחונכות ומורגלות מילדותן לקשר חברתי ושיתופי, נוטות לעבודות הבית, אשר מהוות כולן עשייה למען אנשים.
גם לאנשים, שאינם ממשפחתה, דואגת האישה בזמן עבודות הבית: היא יכולה לסדר את הבית לפני שאורחים מגיעים על מנת להראות, שהיא יודעת היטב לדאוג לבית, וכדי להעביר מסר לאורחים, שיש לה בית נעים ומיוחד… האישה יכולה לאפות עוגה לחברים על מנת שיהיה נעים לשבת יחד וכדי ליצור אווירה טובה. גם לעצמה האישה יכולה לדאוג באמצעות עבודות הבית: היא יכולה לבשל לעצמה מרק ירקות כדי שלא תשמין, או לסדר את חדר השינה שלה ושל בעלה, כך שיהיה לה נעים להיכנס ולישון בו לעת ערב.
אם כך, דרך עבודות הבית האישה חשה שהיא מקיימת נפשית וגופנית את האנשים היקרים לה וגם את עצמה, מרשימה אותם ומשמחת אותם. נשים רבות עושות את עבודות הבית מבלי שהן מכירות במפורש במשמעות העמוקה של עשייתן החשובה, אבל בנפשן פנימה הן בהחלט מאמינות שעבודות הבית חיוניות לבני משפחתן. התחושה הפנימית של נשים, שדרך עבודות הבית הן מקיימות, גופנית ונפשית, את משפחתן, יכולה להסביר את הלחץ הגדול, שנשים לעיתים חוות סביב עבודות אלו. בחוויה של נשים רבות – אם הן לא תספקנה לבשל בזמן, או אם הכביסה לא תתייבש עד הערב – בני משפחתן ייפגעו. לכן הן מנסות ומשתדלות, שהמשימות תושלמנה בזמן ובצורה הטובה ביותר, גם אם המחיר של השתדלות זו סביב עבודות הבית הוא לחץ נפשי מוגזם שלהן, שמרגיז ומרתיח לעיתים את בני המשפחה.
עד כאן התייחסתי לעמדות כלפי עבודות הבית, שהן עמדות חיוביות. אבל כלפי עבודות-הבית אין רק עמדות חיוביות.
אפרט כעת את העמדות השליליות כלפי עבודות הבית:
1. עבודות הבית גוזלות זמן – קבוצת הגיל של הנשים של 31-50, שהיא קבוצת גיל עסוקה במיוחד, מורכבת מנשים, שיש להן מספר תפקידים חשובים: הן בדרך כלל עובדות לפרנסתן, מגדלות את ילדיהן, דואגות לזוגיות ולעצמן, ובנוסף לכל אלה – אחראיות על עבודות הבית. לא לחינם השתרשו ביטויים, הממחישים תופעה זו של האישה, העסוקה במיוחד: כך נקרא הזמן בו נמצאת אישה עובדת בבית "משמרת שנייה" , ותפקיד האישה כונה "לוליינית". שמות אלו מעידים על כך, שהאישה, העובדת ומגדלת ילדים, נמצאת בעומס עצום מבחינת המטלות המוטלות עליה.
אם נזכור את הנתונים, שעבודות הבית אורכות בין שעתיים לשלוש שעות ביום, הרי ברור, שעבודות הבית גוזלות זמן ניכר מזמנה המצומצם של האישה. הזמן הזה גם כך צריך להתחלק בין עבודה, טיפול בילדים וקשר עמם, קשר עם הבעל, טיפול של האישה בעצמה, שעות פנאי, פעילות חברתית ושינה. למרבה הצער, עבודות הבית פעמים רבות הן הכרחיות ודחופות, ולא ניתנות לדחייה כמו תפקידים אחרים של האישה. כך קורה, שנשים רבות מוצאות עצמן מגיעות הביתה אחרי יום עבודה ארוך, לא מספיקות לנוח, ומיד אצות-רצות להשלים את עבודות הבית, שמחכות להן. פעמים רבות הריצה הזו אחר עבודות הבית הדחופות היא על חשבון המנוחה של האישה, על חשבון הזמן שלה עם ילדיה או בעלה או חבריה, או על חשבון שעות הפנאי שלה. וכך, עבודות הבית גורמות לאישה להיות לחוצה, להזניח את ילדיה, את בעלה או את עצמה, ולהיות מותשת מדי.
בנקודה זו חשוב לציין, שישנן נשים, המשקיעות בעבודות הבית השקעה מוגזמת ומיותרת, אבל לרוב ההשקעה, שרוב הנשים משקיעות, היא באמת הכרחית: מישהו חייב לכבס, לקפל כביסה, לבשל אוכל לארוחה הקרובה, ולשטוף את הכלים שהצטברו בכיור.
בעבודה הטיפולית אני נתקלת לא פעם בנשים, שמספרות: "הייתי רוצה לשבת מחובקת על המרפסת עם הבת המתבגרת שלי אחרי-הצהרים ולא לעמוד ולרחוץ סירים כשאני מגיעה אחרי העבודה – זה בעצם החלום שלי לשעות שאחרי העבודה", או " אחרי שהרדמתי את הילדים וקצת הייתי עם עצמי מול הטלוויזיה עוד קיפלתי כביסות, תליתי כביסה, ושמתי עוד מכונה, והנה הגיעה שתים-עשרה בלילה, ואני קמה ב-5, אבל מי יעשה את זה?? יש כביסה לעשות!"
2. עבודות הבית גוזלות אנרגיה גופנית – עבודות הבית דורשות פעילות גופנית. לא במקרה ישנן טבלאות, המציינות כמה קלוריות כל אחת מעבודות הבית – שטיפת רצפות, רחיצת כלים, ניקוי אבק – צורכת (7): הטבלאות האלו נועדו להמחיש לאנשים, הרוצים להפחית במשקלם, שעבודות הבית גורמות להוצאת קלוריות ואיבוד משקל. עם זאת הטבלאות האלו ממחישות גם, שעבודות הבית דורשות מאמץ וכוח גופני כמו פעילויות ספורטיביות. פעמים רבות כמות עבודות הבית הנדרשות ביום מסוים היא גדולה יותר מהכוח הגופני, שיש לאישה באותו יום, והיא אינה יודעת כיצד להתמודד עם המעמסה הזו. מצד אחד – היא רוצה לספק את צרכי המשפחה לאוכל, בגדים ובית נעים, ומצד שני – היא תמצא את עצמה מותשת, וכתוצאה מכך במצב-רוח רע, אם תבצע את כל המשימות, שהיא תופסת כהכרחיות.
כך עבודות הבית יכולות להיתפס כמטלה, המעייפת את האישה ופוגעת לכן גם במצב-רוחה, וביכולתה לתקשר ולדאוג לבני-המשפחה. כמו לגבי הזמן, כך גם הוצאת האנרגיה בעבודות הבית, שהן הכרחיות, מגבילה את האישה מביצוע פעילויות אחרות, החשובות לה, הדורשות גם הן אנרגיה. כך, לאחר שהאישה מתעייפת מעבודות הבית לא נשאר לה כוח גופני לדברים אחרים, החשובים לה, ושהיתה רוצה לעשות, כמו: לקחת את ילדיה לגן המשחקים שבחוץ, ליהנות במיטה עם בעלה, לשחות בבריכה כדי להירגע, או כל פעילות פנאי מהנה אחרת כמו טיול או ריקוד או הסתובבות במרכז קניות.
3. עבודות הבית כשיעבוד האישה או ההורה – האישה, עליה לרוב מוטל רוב עבודות הבית, יכולה להרגיש, שחלוקת התפקידים בבית אינה צודקת: היא מחויבת לעבודות הבית ומשקיעה בהן זמן ואנרגיה הרבה יותר יחסית לבעלה או לילדיה. היא היתה רוצה להתנער מעול זה, אבל אין לה למי להעביר אותו… האישה יכולה לחוש, שאחריותה לעבודות הבית היא אפליה, הקשורה להיותה אישה, ועבודות הבית נתפסות אז כביטוי לשעבוד שלה לגבר או לילדים.
אי-השוויון הזה יכול ליצור כעסים של האישה על בעלה, או על ילדיה, או על מחזור הכלים והכביסות, שאין לו סוף. בגללם היא משועבדת לעבודות בלתי-נגמרות, שאחרים לא נוטלים בהן חלק כמוה. האישה רואה עצמה אז כמי שנכנעת למוסכמות חברתיות, הקובעות, שהאישה תטפל בבית יותר מאשר הגבר.
הכעס שלה יכול להיות מופנה אז לגבר, אשר נח בהגיעו הביתה לאחר העבודה, בעוד היא ממשיכה בהגיעה מן העבודה להשקיע בבית. האישה גם יכולה לראות עצמה כקורבן של הילדים: בעוד שהיא עובדת קשה, הן בעבודה והן בבית, הילדים מוצאים זמן למנוחה ולמשחקים, ואינם משתתפים מספיק בעבודות הבית.
4. עבודות הבית כשיעבוד מעמדי – אישה יכולה גם לראות בעבודות הבית "עונש", שמוטל עליה משום שאין בידה מספיק כסף לקחת עזרה בבית, שבועית או יומית. האישה תחלום אז על בתים, או על תקופות, שבהן משרתות או עוזרות-בית סייעו בעבודות הבית בתשלום, ולא כל עול עבודות הבית נפל על האישה. האישה רואה אז בעבודות הבית הכרח, שהיתה מוותרת עליו, לו היתה מבוססת יותר (5).
הבאתי עמדות שונות אפשריות של נשים לעבודות הבית, חלקן חיוביות, וחלקן שליליות.
כיצד נשים שונות מתמודדות, בסופו של דבר, עם עבודות הבית, ברמה המעשית?
ישנן דרכים שונות להתמודדות עם עבודות הבית, והן:
1. האישה שמשקיעה יותר מדי בעבודות הבית – בקצה אחד של הרצף ישנן נשים, שירגישו מחויבות גדולה לעבודות הבית השונות, והן משקיעות בהן יותר מדי. לעיתים האישה תשקיע יותר בעבודה מסוימת, כמו בישול, או סידור הבית, ולפעמים בכולן. המחויבות וההשקעה הגדולות האלו מתורגמת לרוב אצל נשים אלו לעבודה קשה מדי שלהן סביב עבודות הבית. המאמץ הרב שלהן גוזל מהן משאבים נפשיים וגופניים רבים, שבאים לרוב על חשבונן ועל חשבון בני-ביתן. אישה כזו יכולה בסופו של דבר להגיע למצבים של תשישות גופנית ונפשית. בני-ביתן של נשים אלו אומרים להן משפטים כמו: "אין צורך שהבית יהיה כל-כך נקי, את מגזימה בטיאטוא של הבית, באמת…" או: "אל תבשלי לסוף השבוע כך שתיפלי מהרגליים, אנחנו זקוקים לך במצב-רוח טוב ולא מותשת, תעשי פחות סלטים לארוחת שישי בערב!" בני-הבית יכולים להרגיש, שבמקום להשקיע בהם – האישה יוצרת סדר עדיפויות מוטעה, ומשקיעה יותר מדי בעבודות הבית. אישה כזו יכולה כמובן גם לפתח תחושות שליליות, בסופו של דבר, כלפי עבודות הבית.
לאישה כזו, המשקיעה יותר מדי בעבודות הבית, יעזור אם תאפשר לעצמה חופש מסוים מתחושת השעבוד הפנימי לעבודות הבית.
ולמה אני מתכוונת ב"תחושת שעבוד"?
מניסיוני האישי ומניסיוני המקצועי בקליניקה אני מתרשמת, שיש לנשים רבות תחושת חובה גדולה וחזקה כלפי עבודות הבית. לא במקרה מראה המחקר, שהנשים אחראיות על רוב עבודות הבית, וגם על הדחופות והיומיומיות שבהן. האישה למעשה אחראית על כך שהבית יתפקד. האישה חשה, ולעיתים קרובות בצדק, שהקיום הפיזי, הבסיסי ביותר של בני המשפחה שלה, תלוי בעבודות-הבית שלה. סולם הצרכים של מסלואו מראה, כי על האדם למלא קודם את צרכיו הגופניים, ולאחר מכן צרכי ביטחון – לפני שיוכל להתפנות למילוי צרכים אחרים כמו שייכות, הצלחה ועוד (6). כפי שציינתי קודם – בהיותה האחראית העיקרית על עבודות הבית, האישה חווה עצמה אחראית על סיפוק הצרכים הבסיסיים היותר של האנשים הקרובים לה. היא מספקת לילדיה, לבעלה ולעצמה את הצרכים הבסיסיים והחיוניים ביותר של הקיום, שהם הצרכים הגופניים: מזון, מקום נקי ומסודר לישון בו, וביגוד. עבודות הבית מאפשרות גם מימוש צרכים גבוהים יותר, כמו בילוי חברתי או תחושות נפשיות טובות, אבל הן בראש ובראשונה עונות על הצרכים הבסיסיים של הקיום.
הצורך לספק את הצרכים הבסיסיים האלו של המשפחה מסביר את תחושות המחויבות והאחריות החזקות, שמפתחת האישה לגבי עבודות הבית: היא אינה רוצה, שמשפחתה תהיה רעבה, היא אינה רוצה, שלילדיה לא יהיה מה ללבוש לבית-הספר, היא אינה רוצה, שלא יהיה לילדיה מיטה נקייה לישון בה. היא חשה, שאם לא תספק עבורם צרכים אלו, הם יהיו במצב לא-נוח ברמה הבסיסית ביותר של הקיום: הם יישארו רעבים, ללא בגדים, ללא מקום מסודר לישון בו…
הבעיה היא, שתחושות מחויבות ואחריות אלו של האישה הופכות לא פעם להיות מוגזמות, וגורמות לה להשקיע יותר מדי בעבודות הבית. לא פעם אני משוחחת בקליניקה שלי עם נשים, שמתברר שהן משקיעות יותר מדי מזמנן וממרצן בעבודות הבית, מעבר לדרוש באמת עבור בני-ביתן. לעיתים ההשקעה המוגזמת הזו ממש מקבלת אופי של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, כאשר האישה אינה מפסיקה לעסוק בניקיון, בבישול, או בסידור הבית – עד כדי נזק לעצמה ולאחרים.
כאן עולה שאלה חשובה: עד כמה אישה יכולה להרשות לעצמה חופש מסוים בנוגע לעבודות הבית? עד כמה היא יכולה להרשות לעצמה להשאיר את הבית יום אחד לא נקי, ולנקות אותו רק למחרת, או להשאיר חפצים רבים מפוזרים בבית כאשר היא מותשת או אין לה זמן, ולגשת ולסדר אותם רק כאשר יהיה לה כוח? ועד כמה הבית צריך להיות נקי ומסודר בשביל שאפשר יהיה לחיות בו, פיזית ונפשית? עד כמה האוכל צריך להיות מושקע בשביל שאפשר יהיה להיות מוזנים ממנו, פיזית ונפשית? כי הרי ברור, שאפשר להביא את הבית למצב מסודר מאוד, או פחות, או הרבה פחות. אפשר גם להכין אוכל בהרבה השקעה, או במעט השקעה, או בהשקעה בינונית.
חשוב, שלאישה יהיה סדר עדיפויות פנימי, שבו הזמן שלה למשל לבילוי, או להיות עם ילדיה, יהיו חשובים לא פחות מסידור הסלון. חשוב גם, שהצורך של האישה לשמור על אנרגיה גופנית מינימלית יהיה חשוב לא פחות מהצורך לבשל הרבה תבשילים לשבת.
חשוב, שכאשר אישה חשה, שעליה להשקיע בעבודות הבית, היא תהיה מסוגלת במקביל להרגיש את נפשה ואת גופה, ולענות לעצמה אם היא מסוגלת כעת, נפשית וגופנית, לבצע את מה שהיא חושבת, שצריך לבצע בבית. וזאת כדי, שמלבד עבודות דחופות ביותר – כל עבודת בית תתבצע רק אם נפשית וגופנית האישה מרגישה מסוגלת לכך. חשוב, שאם האישה חשה, שכעת אין בכוחותיה הנפשיים או הגופניים לעשות את עבודות הבית – היא תהיה מסוגלת לומר לעצמה ולאחרים, את מילת הקסם: "מניאנה" ( מחר – בעברית). או במילים אחרות, שהאישה תהיה מסוגלת לומר לעצמה ולאחרים: "המשימה הזו תחכה. אני לא עובדת בחדר מיון. העולם לא יתמוטט אם לא אטאטא עכשיו את הסלון". משפט קסם אחרי אפשרי הוא: " הבית לא צריך להיות בית-מרקחת". אלו משפטים חשובים, שיכולים לעזור לנשים רבות לרדת ברמת המושלמות, שהן דורשות מעצמן בנוגע לתחזוקת הבית. רמת מושלמות גבוהה מדי בנוגע לעבודות הבית מביאה יותר מדי נשים לתשישות גופנית ונפשית.
וכמובן, שחלק מההתמודדות עם הצורך למושלמות בנוגע לעבודות הבית יכול להיות גם בעזרת הקלות שונות, שאישה יכולה לארגן לעצמה, כמו: לקחת עזרה חלקית בעבודות של עוזרת-בית, לגייס את בעלה או את ילדיה לעזור לה, או לקנות יותר מוצרים מוכנים לאכילה לבית. האישה יכולה להחליט, שהיא תעמוד בבית, שהוא לא מסודר במשך כמה ימים – עד שיהיה לה כוח לסדר. היא יכולה גם לחלק את עבודות הבית על פני הימים השונים של השבוע, כך שתצטרך כל פעם לעשות רק מעט עבודה, וכך לא תתעייף ולא תתרגז יותר מדי מול העומס של עבודות הבית.
2. האישה שמזניחה את עבודות הבית – בקצה השני של רצף ההתמודדות עם עבודות הבית נמצאות נשים, המזניחות את עבודות-הבית. הן נוטות לפעמים להזניח עבודה אחת יותר מהשנייה, אבל בסך הכל הבית לא נקי, לא מסודר, ולא תמיד יש משהו טוב לאכול. בני-הבית של אישה כזו נוטים לפעמים להתלונן על המצב באמירות כמו: "למה אין לי היום שום בגד נקי ללבוש", או "אין שום לחם בבית להכין לילדים היום לסנדוויצ'ים לבית-הספר". תחושת החוסר הפיזי בבית כזה, שבו עבודות הבית לא נעשות מספיק, הופכת לא פעם לתחושה של הזנחה נפשית.
אישה כזו, שמזניחה את עבודות הבית, היא כנראה אישה, שמלכתחילה עמדותיה שליליות כלפי עבודות הבית. לעיתים זו אישה, שאינה מכירה בחשיבות הצדדים החומריים של החיים, ומזלזלת בהם, לעומת צדדים אחרים, כמו הצדדים הנפשיים או האינטלקטואליים. אישה כזו כמובן מתעלמת מהצרכים הבסיסיים יותר, כפי שמציין אותם מסלואו, שהם הצרכים הפיזיים. לעיתים זו אישה, שמזניחה גם צדדים אחרים בחייה, ולעיתים הזנחתה את הבית נובעת מבעיות של דיכאון או של כעסים שונים כלפי ילדיה, בעלה או כלפי תפקידה בתא המשפחתי.
לאישה כזו חשוב להראות את המשמעות, שיש לעבודות הבית, מעבר למשמעות הפיזית הפשוטה של ניקוי הבית. חשוב להראות לה את היתרונות שבעבודות-הבית, את המשמעויות הנפשיות החשובות שיש לבית שמתחוזק היטב – הן לה והן ליקרים לה. לפעמים צריך בכלל לעזור לאישה כזו להתמודד עם נושאים של מוטיבציה, התגברות על דחיינות וקושי בהתחלה של משימות.
אישה, המזניחה את עבודות הבית, יכולה לעזור לעצמה באמצעות גורמים עוזרים המקלים על עבודות הבית, כמו עזרה של עוזרת-בית, של בני-הבית או שימוש במוצרי-מזון מוכנים.
לאחר שכתבתי על הנשים, שנמצאות בשני הקצוות של טווח ההתמודדות עם עבודות הבית, חשוב לי לציין, שיש להניח, שרוב הנשים נמצאות ברצף שבין שני הקצוות: רוב הנשים אינן משקיעות יותר מדי ולא פחות מדי, אלא נעות, בתקופות שונות של חייהן, ובמשימות הבית השונות, בין השקעה רבה להשקעה מועטה, ולרוב משקיעות בדרך סבירה ומתאימה.
יש כמובן מקום להוסיף ולשאול: מה גורם לאישה מסוימת לפתח עמדות או התמודדות כזו או אחרת כלפי עבודות הבית? מהו כאן מקום החינוך שקיבלה בביתה, הדוגמאות שראתה סביבה, האישיות שלה, יחסה לעצמה ולמשפחתה? כל אלו גורמים חשובים בקביעת העמדות וההתמודדות של האישה עם עבודות הבית.
אשאיר שאלות אלו כנקודות למחשבה לכם, ולי. אסיים את הכתיבה על כלי זה בתקווה, שהוא תרם לכולנו להבין מה קורה לנו מול עבודות הבית וכיצד להתמודד עימן – נושא מעניין כל-כך, וקשה לא פחות, שבו אנחנו עוסקות לא פחות משעתיים-שלוש ביום…
כמה הצעות טובות לשיפור ההתמודדות שלכם עם עבודות הבית:
האם אתם יכולים ליישם חלק מהתוכנית האידיאלית, שהייתם רוצים שתהיה בביתכם? נסו ליישם מה שאפשרי ומציאותי, גם אם זה דורש שינוי מנהגים של חלק מבני הבית או הוצאת סכום מסוים עבור עזרה נוספת.
האם זיהיתם בפרק דפוסים, המאפיינים אתכם בנוגע לעבודות-הבית? מהם? רשמו אותם.
לו הייתם יכולים לבנות תכנית עבור הבית שלכם, של ההתמודדות האידיאלית מבחינתכם עם עבודות הבית, איזו תכנית הייתם בונים? דוגמאות אפשריות לתוכנית אידיאלית הן: תהיה עוזרת שמגיעה כל יום הביתה כשאנחנו לא נמצאים ותטפל בעבודות הבית כמה שעות, כל בני הבית יטפלו בעבודות הבית יחד, בעלי ואני נטפל בעבודות הבית יחד, וכו'.
