בס״ד

אני אוהבת את החרדים. בעצם אפשר לומר שקצת גדלתי שם. אבא שלי גדל כחרדי במאה שערים ובבתי אונגרין בירושלים. בילדותי ביקרנו לא מעט את הסבא והסבתא שלו בבתי אונגרין, את הדודה והדוד שלו בגאולה, והסתובבנו שם ברחובות. לימדו אותי לכבד ואפילו להעריץ את האוכלוסיה המיוחדת הזו. בעיני הם היו כמעט מושלמים. שקטים, עדינים וחמים. אני גדלתי מתוך אמונה שהחיים האמיתיים זה שם.

לימדו אותי גם להתלבש כמו שצריך כשאני באה לשם.

היום כשאני גרה ועובדת באשדוד אני פחות רואה חרדים. כן, אני רואה אותם על חוף הים ושומעת את האידיש. אבל לא יוצא לי להיתקל בהם חברתית הרבה. אני רואה שהם באים לטיפולים קצרים ולא מספיק מרשים לעצמם טיפול פסיכולוגי.

לדעתי זה חבל. הנשים החרדיות יכלו להיעזר רבות בטיפול הפסיכולוגי. יש לא מעט בעיות של חרדה, דיכאון, תשישות, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) וגם תופעות פסיכוסומטיות וכעסים מודחקים.

גם לילדים יש חרדות ועכבות. לעיתים יש הפרעות התנהגות בגיל ההתבגרות.

גם זוגות יכלו להיעזר בטיפול זוגי. לא הכל ורוד גם בקרב העדה החרדית בתחום הזוגיות.

לא מספיק להיעזר בתרופות. אדם צריך גם לטפל בעצמו. בנפשו.

בעזרת השם העולם נתן לנו את פרויד ( שהיה אגב יהודי), שלימד אותנו שלדבר מול מישהו מבין -זה פשוט עוזר.

ככה נוצר הטיפול בדיבור.

גם בעשייה אפשר לפתור בעיות. בשינוי אמונות קיצוניות וקשות. זו היתה תחילתו של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. או באנגלית – CBT.

גם בעזרת ההיפנוזה אפשר לפתור בעיות, אבל בישראל אנשים פוחדים מההיפנוזה. לא בצדק לרוב. ההיפנוזה דומה יותר לדמיון מודרך. היא לא דומה להרדמה כללית או משהו שכזה.

בכל מקרה, אני הייתי רוצה לראות יותר חרדים וחרדיות מגיעים לטיפול.

זה מגיע להם.

הם רגישים, פגיעים, נחושים וחסכנים.

מגיע גם להם עזרה.

השם, עזור לי לעזור להם.