ירדנה – מצב רוח רע
"זהו," היה כתוב במכתב שהגישה לי ירדנה, "הגיע הזמן שמישהו (מישהי, כנראה, ולא במקרה… ) יגיד משהו ממש אמיתי על גיל המעבר. מה למשל? שחרא להיות בגיל המעבר. שזה חרא לא להיות מישהי שמקבלת מחזור, ויכולה תמיד ללדת. שזה נאחס, פשוט נאחס ומגעיל ויבש לעזוב את הגיל הזה, שבו את פורייה, ושבו מכבדים אותך בגלל שאת יולדת ילדים. שבו את אוהבת את עצמך בגלל שאת יולדת ילדים.
הרי זו האמת על גיל המעבר, לא?
מה עוד אכתוב על גיל המעבר? שסתם מתייבשים לך הפנים יותר מדי, וגם הגוף, וגם הנרתיק?? מה טוב בגיל המעבר, שאת יותר קרובה למוות שלך? מה? מה כולם עושים כזו "מסיבה" מגיל המעבר? זה חרא של גיל, תגידו את האמת. כמו גיל ההתבגרות: אומרים שגיל ההתבגרות הוא משהו, כמו בשיר של נעמי שמר: "בסנדלים על גשר הירקון….הם בשישית ובינתיים…." – סתם גיל נוראי גיל ההתבגרות. טוב, לא רק נוראי, גיל גם מאושר וגם נוראי, הכל ביחד.
אולי אותו דבר אפשר גם לכתוב על גיל המעבר, שהוא גם מאושר וגם נוראי? אולי… אבל זה לא אותו דבר: שם יש עתיד, וכאן – מה יש? סוף שמתקרב? מה? מה? לא תשכנעו אותי שזה כייף. אני יכולה לקחת את כל הקוהוש השחור שבעולם (תוסף התזונה היחיד שנחשב עוזר בגיל המעבר – ר.ב.ד.) – ועדיין יהיה לי חרא, חרא, חרא. עדיין אשמע את המספר הזה עובר מעלי, כמו אוטו ענק שדורס אותי עם גלגלים ענקיים: ח-מי-שי-ם.
זה מה שיש לי לומר: חרא, חרא, חרא. אין כלום טוב בגיל הזה!"
ירדנה (שם בדוי) הגישה לי את המכתב הזה בתחילת הטיפול הפסיכולוגי.
"זה מה שיש לי לומר על גיל המעבר!" היא אמרה.
קראתי אותו מיד כשהגישה לי אותו, בתוך שעת הטיפול הפסיכולוגי, ונדהמתי. אהבתי מאוד את צורת הביטוי של ירדנה, שהיתה אכזרית וגם מצחיקה וגם כנה מאוד.
"ירדנה, ביטאת הכל כל-כך יפה!" אמרתי לה, והבטתי בעיניה בהבנה, כשאני מחייכת.
ירדנה – מצב רוח מרומם
כידוע, מצבי-הרוח בגיל המעבר משתנים מאוד: מצב-הרוח, שתקף את ירדנה כאשר כתבה את המכתב, היה ייחודי לאותם רגעים קשים.
בפגישות אחרות ירדנה היתה מגיעה כשהיא עליזה, שמחה, ומלאת מרץ והתלהבות.
"תארי לעצמך," אמרה לי ירדנה יום אחד בטיפול הפסיכולוגי, "מה זה המפגש הזה, בין ההורמונים המשתנים שלי, של גיל המעבר לבין ההורמונים של גיל ההתבגרות של הילדים שלי…": לירדנה היו שלושה ילדים: בת ושני בנים.
במצב-הרוח המרומם ירדנה יזמה יוזמות נפלאות ומרגשות: היא התקדמה נפלא בעבודה שלה (לירדנה היה משרד עריכת דין), היא יזמה טיולים וחופשות עבור המשפחה שלה, ועשתה קניות חסכוניות. במצב-הרוח המרומם ירדנה היתה פשוט נפלאה: היא אפילו היתה מסוגלת להרגיש, שהיא נפלאה. וזה לא היה מובן מאליו עבור ירדנה: בדרך כלל הדימוי העצמי שלה היה נמוך למדי.
אבל חייבים לציין: התנודות האלו במצב-הרוח היו קשות לירדנה. היו רגעים, שבהם חששה שהיא סובלת ממניה-דפרסיה. היו רגעים שבהם פחדה שתשתגע. היו רגעים שבהם פחדה שתגרום נזק לעצמה או לאחרים. התנודות החריפות האלו לא היו קלות לה בכלל.
בטיפול הפסיכולוגי השתדלתי לעזור לירדנה בוויסות התנודות האלו כמה שיכולתי. כך למשל הצעתי לירדנה להסביר לבני משפחתה, שהיא נמצאת כעת בגיל המעבר, ושגיל המעבר מאופיין בתנודות חריפות במצבי-הרוח. הצעתי לה גם להסביר להם, שההורמונים גורמים לתנודות האלו, ושעלולה להיווצר התנגשות בין ההתנהגות שלה, המושפעת מהורמונים של גיל המעבר, לבין ההתנהגות של המתבגרים, המושפעת מההורמונים של גיל ההתבגרות.
ההסברים האלו נקלטו היטב אצל בני המשפחה. הילדים המתבגרים של ירדנה, החלו לייצר בדיחות על המילה "מעבר" ועל המילה "התבגרות", תוך שהם משתמשים בשורשים האלו בהטיות שונות: "גם אני עובר עכשיו, אמא, תראי אותי…." – אמר לה הילד הצעיר, תוך שהוא קופץ בין המרצפות בבית. הילדה הבכורה, מתבגרת, סירקה את שיערה הארוך מול המראה בכניסה, תוך שהיא שרה לעצמה: "אני בגיל ההתבגרות, אני בגיל ההתבגרות, מה לעשות, מה לעשות, מה לעשות…"
על דרכים נוספות, שבהן עזרתי לירדנה בטיפול הפסיכולוגי לווסת את מצבי-הרוח המשתנים שלה, אספר לכם ברשימות הבאות. נסו לעקוב אחרי האתר שלי, שבו רשימות אלו תתפרסמנה.
