נשארנו לבד.
עשינו המון דברים: הזזנו הרים. שיפצנו. כתבנו יצירות. דיברנו עם כולם, כמעט.
אבל פתאום אנחנו יכולים להסתכל מסביב, ולראות, שמי שיקר לנו מאוד מאוד רחוק. רחוק נפשית, אני מתכוונת.
עצוב.
אנחנו מתחילים לחוש נורא נורא בודדים. אבל בדידות קיומית גדולה כזו.
ההצעה שלי:
להתבונן. כלומר לעשות מדיטציה של ראייה, של האזנה, של ריח. להרגיש את השני. או השניה. נתתי הוראות מאוד מפורטות לזה בספרי, "93 כלים לאושר".
ברגעים כאלו אני, אישית, גם מפשפשת בקדחתנות בזכרוני, ומנסה להיזכר בתיאוריות שאני מכירה: מה אומרים על כך סוזן ג'ונסון יוצרת הטיפול הזוגי ממוקד-הרגשות. מה כתב על כך פרופ' ג'ון גוטמן, היהודי המזוקן והמקסים שצפה בזוגות וחקר אותם במשך עשרות שנים.
גוטמן כותב בספרו האחרון מ-2012 על התכווננות. הוא שינה את התיאוריה הקודמת שלו – הודה, שהיא לא היתה מספיק טובה…
ג'ונסון מתייחסת לבסיס הבטוח.
טוב שיש לפעמים תיאוריות ומחקרים לצידנו. זה עוזר…
מי שרוצה לקרוא על זה: אני ממליצה על ספרי, "93 כלים לאושר". הקדשתי בספר פרק שלם, מאוד מרוכז וחשוב, לדעתי, לנושא הזוגיות והאושר. מה באמת חשוב במציאות זוגיות, בקיום זוגיות טובה.
