עכשיו אני בתקופה של בלגן בבטן. אני מכירה את זה, אני רגילה לבעיות בבטן.
אבל אני מנסה לקבל את הבלגן בצורה סטואית יחסית. ברור, שזה לא כייף לא להרגיש הכי טוב ולהיות מותשים. אבל אין ברירה, זה הרי לא תלוי בי…
אתמול עשיתי מדיטצית תודעה, כשהייתי כבר מותשת, אחרי שגמרתי לבשל משהו לארוחת שבת, והבנתי כמה דברים חשובים. כמו למשל:
שהמחלות נותנות לנו אפשרות לנוח. ושזה טוב לנוח.
לנוח ממאמצים גדולים, שעברו עלינו. לנחות על האדמה. לאכול פחות. לעשות פחות. לקנות פחות.
פשוט להירגע.
נכון, היינו מעדיפים להירגע לא דרך מחלה, אבל כנראה, שזה מה שיש בחיים שלנו כעת, ושזה נחוץ…
אז אפשר לקבל בשמחה, או לפחות בקבלה ובהנאה מסוימים, את המנוחה שהמחלה כופה עלינו.
לעשות פחות. לאכול פחות. ולחשוב יותר…
כי כן, מחלה מכריחה אותנו לחשוב. ומי שיודע איך לחשוב, להרהר, להבין, לכתוב דברים עבור עצמו, לעשות מדיטציות תודעה טובות, או – ללכת לטיפול פסיכולוגי – ממש ירוויח מתקופה של מחלה.
אפשר לחשוב כשחולים על הטעויות שעשינו. לחשוב על ההישגים שהשגנו. על המצב שלנו עכשיו. באמת המצב שלנו, לא כמו שנדמה לנו. וגם לאן אנחנו רוצים להגיע. מהם כוחותינו האמיתיים, למה אנחנו באמת מסוגלים, מה באמת אפשרי…
על כל אלו המחלה והמנוחה שאיתה מאפשרות לחשוב.
וכשחולים, ונחים, אפשר לשים לב לדברים הקטנים והמיוחדים שיש בחיים:
לעץ המואר בשמש אחר-הצהרים בחלון ביתנו.
לשמש המפזזת אחרי-הצהרים על הים, ולרוח המשיבה בים הטורקיז הנוצץ גלים קטנים ומהירים.
לצליל קולו של בן-זוגי שמדבר אלי.
לסלילי האבק על הרצפה, שעוד מעט אולי ארים אותם.
לילדים שלי, שרואים טלויזיה, אולי קצת יותר מדי.
הזמן לחשיבה ולהתבוננות הוא חשוב.
כשאתה יודע להרהר ולנוח – אתה יכול לקבל הבנות, שישרתו עכשיו, וגם כשתבריא.
ואם קשה לך להרהר לבד, אם ההרהורים גורמים לך סבל ומצוקה, ורע לך איתם – אז פנה לטיפול פסיכולוגי,
