מה זה הצורך הזה לכתוב, להתבטא, לשיר, וגם לצייר?
האם הוא צורך שנמצא אצל כולם, או רק אצל אנשים מסוימים? האם זו יצירתיות, או סתם קשקשנות ?? אלו שאלות שאינן פשוטות. לדעתי את הצורך להתבטא לא כדאי לדכא. למרות שהוא יכול לגרום לצרות… צורך, כמו כל צורך, בא ממקום עמוק, ואם אנחנו יודעים לכבד אותו, ולעשות איתו עשייה קונסטרוקטיבית וחיובית, עשייה שמתקדמת קדימה – אנחנו יכולים ליהנות ממנו, וגם לקטוף את פירותיו.
אבל תמיד יש בעיה עם צורך. צורך, כנראה, תמיד ייתקל בקשיים בהגשמתו. לפעמים אלו יהיו קשיים מצד הסביבה החיצונית, שלא תבין, שתתפלא, שתיבהל. לפעמים אלו יהיו קשיים פנימיים, שלנו עצמנו: אנחנו יכולים לסרס צרכים פנימיים שלנו, להתפלא עליהם, לנסות לכבוש אותם.
כמו כל צורך, גם הצורך ליצור ולהתבטא, זקוק לשותפים. כך גם, למשל, הצורך לאהוב ולהיות קרוב לאחרים. לא מספיק לרצות להתקרב, צריך גם אנשים שירצו שתתקרבי אליהם, שירצו בחיוך שלך, באהבה שלך, בלהיות קרוב אלייך. כך ביצירה – אנחנו צריכים אנשים שיאהבו את מה שאנחנו עושים.
וזה אינו פשוט. כי אנחנו ניתקל באנשים שלא יאהבו בהכרח את מה שאנחנו עושים…. גם אנחנו לא אוהבים תמיד את מה שאנחנו עושים, אז למה שאחרים יאהבו את פרי ידינו או תוצרי מוחנו ? והרי גם לכל אחד יש טעם שונה.
קל להיפגע כשאתה יוצר. קל להרגיש דחוי, לא אהוב. בעצם, צריך להשתדל למצוא את הקהלים שלך, את אלו שכן אוהבים את הצליל המיוחד שלך, את הטון של דיבורך, את הסיבובים שעושה חשיבתך…
וגם אז לא תמיד יהיה קל. וכאן נחוצה זהירות. ולא תמיד אפשר להיות זהירים… תמיד יש סיכון להיפגע. אבל אם יהיו לנו קהלים ואנשים שכן ייהנו מפרי יצירתנו – הרי כבר מצבנו כיוצרים טוב יותר.
יכולתי לכתוב כאן עוד הרבה בנושא זה, אבל אעצור כאן. מקווה שמצאתי אוזניים קשובות ואולי גם נהנות, אוזניים שייהנו מפרי כתיבתי ברשימה הקצרה הזו. מהתמונה ששמתי, שגם היא חלק מהמסר, מהרגש – שאני מנסה להעביר.
אז בברכת יצירה טובה, שגם מוצאת לה קהל מאזינים ושומעים ומקבלים חיובי ואוהד.
